"בכל ראש השנה אני מרגיש שנולדתי מחדש, פשוט מודה לבורא עולם שהעניק לי את החיים בחזרה. אני פשוט יודע שלא הייתי צריך להיות כאן יותר". עבור דודי לוי תחילת השנה החדשה בשש השנים האחרונות היא סוג של יום הולדת שני.
לוי, שהיה רחוק רגעים ספורים מלסיים את חייו בתאונת דרכים קשה, ניצל עד תום את ההזדמנות הנוספת שקיבל והפך בתוך שנה ושמונה חודשים מאז התאונה ההיא לאיירון מן – משתתף קבוע בתחרויות המפרכות של 'איש הברזל'. בתרגום למספרים: 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה, ולקינוח 42 ק"מ ריצה, שהוא, נס רפואי, גמע בזמן של 13 שעות שבו הגוף מגיע לקצה גבול היכולת.
בנוסף הפך לוי, את הרגע הטראומטי בחייו לשיטת ניהול מצליחה, שהמוטו שלה הוא להפסיק לפחד משינויים בקריירה ובחיים ולא לקחת כלום כמובן מאליו. הסיפור של לוי טומן בחובו מרכיבים שלקוחים מתסריט הוליוודי משובח.
האיש שהביט למוות בעיניים, נשאר בחיים בדקה ה־95, והיה אמור להיות צמוד לכיסא הגלגלים, הצליח לעשות את הבלתי ייאמן ובתוך זמן קצר לחזור לעמוד על הרגליים, להתעלות על עצמו ברגע השבר הכי גדול ולפרוץ את כל הגבולות האפשריים. על הדרך הוא גם הספיק לסגור מעגל ולהצטרף לקבוצת הרכיבה המקצוענית שהצילה את חייו ולרשום הישג מדהים במיוחד - בארבע השנים האחרונות, שנתיים לאחר התאונה, לוי השתתף בתחרויות 'איש הברזל' באיטליה, גרמניה, צרפת, אוסטריה ושלוש פעמים באילת וסיים את כולן בהצלחה מרובה.
הרגע ששינה את חייו התרחש ביום שישי, ה־ 24.10.14 בשעות הצוהריים המוקדמות בסמוך למחלף סורק בדרום. אוטובוס שנסע במהירות רבה בצמוד מאוד ללוי שהיה רכוב על אופניו בשולי הכביש העיף אותו, ולוי שרכב במהירות של כ־35 קמ"ש התרסק בחוזקה על הכביש. "אני זוכר שיצאתי לאימון רכיבה רגיל והתעוררתי אחרי 25 שעות בבית החולים עם חבלות קשות בכל הגוף", שחזר לוי את היום ששינה את חייו.
הוא איבד את ההכרה ונשאר שכוב על הכביש, מאבד דם רב ומכחיל. למזלו הרב, קבוצת הרוכבים My Way בראשותו של דרור פלטין, שחלפה במקום התאונה בדיוק באותו הזמן, עצרה מיד והגישה לו עזרה ראשונה.
"פלטין, שהיה מפקד בית הספר לצניחה בצה"ל, זיהה מיד שאני במצב קשה מאוד, ומהניסיון הרב שלו בצבא קיבל החלטה בשטח להפוך את הגוף שלי ולהחזיק לי את הלשון רגע לפני שאבלע אותה עוד לפני שהגיע הצוות הרפואי. בבית החולים נאמר לי שהטיפול של פלטין והקבוצה הציל את חיי חד־משמעית, אחרת לא הייתי נשאר בחיים".
לוי הועבר מחוסר הכרה לבית החולים בתל השומר עם פגיעות בגולגולת ושברים בירך, באגן ובכתף וחבלות בכל הגוף.
מאותו רגע קשה נכנסה לתמונה אשתו של דודי, ליאת, שלקחה פיקוד על הנעשה וניהלה את המערכה המורכבת ביד רמה. "מהרגע הראשון ליאת ניהלה את כל את העניינים:" מספר דודי, "את הדיאלוג עם הרופאים, את המעבר לתל השומר, את הדיון וההחלטה שלא לנתח, את קבלת האנשים שהגיעו לבית החולים, את תוכנית השיקום, פשוט את הכל".
בבית החולים לאחר ששב להכרה התלבטו הרופאים אם לנתחו או לא ובסופו של דבר העדיפו הצוות הרפואי וליאת לוותר על הניתוח וללכת על הליך שיקום אינטנסיבי.
אחרי השהות בבית החולים הוא התחיל בהליך השיקום. רגע לפני היציאה מבית החולים שאל לוי ברצינות את הצוות הרפואי לגבי הסיכוי שיחזור לעסוק בספורט, והרופא שטיפל בו ענה לו שהסיכוי הוא 'אחד למיליון'.
בשלב הזה אתה מעכל את מה שעברת?
"לאט לאט אתה מתחיל להבין איך בשנייה אחת כל החיים שלך משתנים מהקצה לקצה. מרגע אחד שבו אתה אדם בריא, רוכב על אופניים ועושה ספורט, אתה הופך לשבר כלי על כיסא גלגלים שלא מסוגל לקום מהמיטה או להתקלח לבד. זה מאוד מתסכל. ברגע אחד הזמן עוצר מלכת ואתה פשוט לא מסוגל לזוז".
ומה אתה חושב באותם רגעים?
"שאני לא הולך לוותר. התובנה הראשונה שהיתה לי היא שאלחם בכל כוחי כדי לחזור לעצמי ולצמוח מהמצב הזה. הבנתי שאם אשב וארחם על עצמי ולא אעשה את הדברים לבד, למרות כל הקושי והכאבים, אני לא אצא מזה לעולם. התחלתי עם טיפול פיזיותרפי, שבו נאמר שבגלל המצב הקשה שלי המטרה המרכזית היא רק לחזור ללכת. אחרי שבועיים כבר לא הסכמתי לזה. היעד שהצבתי לעצמי היה לחזור לרוץ. עברתי לטיפולים מאוד אינטנסיביים שמשולבים עם פעילות מאומצת בחדר כושר מיוחד".
נופל וקם
אחרי מספר חודשים של שיקום הצליח לוי להפתיע את הצוות המטפל, קם מכיסא הגלגלים ועבר להתהלך עם קביים. המטרה שלו עדיין נותרה בעינה - לחזור לרוץ. הוא ממשיך לעבוד חזק בחדר הכושר הטיפולי, לחזק את השרירים, ועל הדרך הוא מצרף את דרור פלטין, האיש שהציל את חייו, להיות המנטור המנטאלי שלו.
לאחר סדרת בדיקות מקיפה, שכללה בין היתר שלוש בדיקות MRI בגולגולת, הוא חוזר ללכת בכוחות עצמו וכבר מחכה לכבוש את היעד שהציב לעצמו. והרגע הגיע אחרי ארבעה חודשים של שיקום מאומץ - לוי רץ קילומטר אחד ולא הספיק להתרגש : "זו היתה הרגשה עילאית. כל הריצה הייתי עם דמעות בעיניים. זה היה פשוט מטורף".
ולוי, כמו לוי, לא עצר כאן. הוא החל לרוץ 5-4 ק"מ בשבוע, ולאחר מכן עלה ל־10 ק"מ.
לאחר חצי שנה הוא סימן לעצמו יעד נוסף - לחזור לרכוב על אופניים. "הייתי חייב את האישור של ליאת לחזור לאופניים. זה היה כמו לחזור לזירת הפשע. בהתחלה רכבתי לאט לאט ולא עמדתי בקצב. ואז הגיעה ההצעה המפתיעה. קבוצת הרכיבה My Way של פלטין, שהצילה את חייו, הציעה לו להצטרף אליה כחבר מן המניין. לוי לא היסס וקפץ על ההצעה. "זו היתה בשבילי סגירת מעגל אדירה".
לוי הגביר את הקצב, ועם האוכל בא התיאבון. שנה בדיוק לאחר הפציעה הקשה הוא השתתף בטריאתלון גן שמואל. משם כבר אי אפשר היה לעצור אותו. שנה ושמונה חודשים לאחר התאונה הוא כבר עשה את הבלתי ייאמן והשתתף באופן מלא ב'איש הברזל'. מאז ועד היום הוא משתתף בכל שנה בתחרות איש הברזל בארץ ובאירופה.
"לאט לאט אתה מתחיל להבין איך בשנייה אחת כל החיים שלך משתנים מהקצה לקצה. מרגע אחד שבו אתה אדם בריא, רוכב על אופניים ועושה ספורט, אתה הופך לשבר כלי על כיסא גלגלים שלא מסוגל לקום מהמיטה או להתקלח לבד. זה מאוד מתסכל. ברגע אחד הזמן עוצר מלכת ואתה פשוט לא מסוגל לזוז"
בכל תחרות צמודה אליו אשתו ליאת, משתתפת קבועה בתחרויות 'אשת ברזל' שהכניסה אותו לעולם הספורט טרם הפציעה ולאחריה שותפה מלאה בכל התחרויות הסיזיפיות.
"אין שום דבר שחשוב כמו משפחה וכמו אשתי ליאת. לעולם לא אשכח מה שהיא עשתה ועושה בשבילי עד היום. ברגעים הכי קשים אתה מגלה מי היא שותפה אמיתית לחיים. היא האשה של חיי, המנהלת הכי טובה, החברה הכי קרובה, המנטורית, הקואוצ'רית שלי. היא בשבילי הכל. בלעדיה לא הייתי מצליחה להשתקם חד־משמעית. הפציעה העצימה ברמות מטורפות את הזוגיות שלנו. יחד איתי גם הזוגיות והמשפחתיות שלנו נולדו מחדש".
איך נראה סדר היום שלך כיום?
"אני מתעורר בשעה 3:30 בבוקר, אוכל ארוחת בוקר קלה ויוצא לסיבוב עם הכלבה שלנו. ב־4:30 אני יוצא לאימון ריצה או אופניים עד השעה 6:00 בבוקר. ב־6:30 ךאני כבר במשרד, עובד 12-10 שעות וחוזר להיות עם המשפחה. בימי ראשון שבהם אני לא מתאמן בבוקר, אני משתדל להיות במשרד כבר ב־5:30. פעמיים בשבוע אני עושה גם אימון שחייה בערב".
חיים של בנק
דודי לוי ( 55) , נשוי לליאת פלוס ילדה, משמש כיום כמנהל החטיבה הקמעונאית בבנק ירושלים וכמשנה למנכ"ל הבנק גיל טופז. הוא בעל תואר מוסמך במינהל עסקים של האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר בוגר בכלכלה וניהול של האוניברסיטה הפתוחה . הוא בן למשפחה ירושלמית שורשית שחיה בעיר כבר יותר ממאה שנה. אמו נולדה במחנה יהודה. הוא בעל קריירה מצליחה בעולם הבנקאות בישראל, ולאחר 28 שנה בבנק דיסקונט, שבו הגיע לתפקידים בכירים מאוד, החליט לפני ארבע שנים לעשות שינוי משמעותי, לעזוב את דיסקונט ולהצטרף לבנק ירושלים.
"אין לי ספק שאלמלא הפציעה לא הייתי מגיע לבנק ירושלים. הפציעה גרמה לי שלא לפחד משינויים בחיים ולהסתכל קדימה. פשוט לקום ולצאת מאזור הנוחות ולעשות שינוי אמיתי. זה לא היה פשוט לעזוב מקום עבודה מכובד לאחר כמעט 30 שנה עם משכורת ומעמד, אבל אני כל כך שלם עם ההחלטה שלי, ואני שמח להיות חלק ממשפחת בנק ירושלים".
בימים אלו השיק בנק ירושלים את הסניף החדש שלו בוולדורף אסטוריה בבירה. הבנק, שהוקם בשנת 1964, מונה כיום כ־17 סניפים בפריסה ארצית. הסניף במיקומו החדש מתמחה במתן שירותים מותאמים אישית בתחום המשכנתאות והפיננסים ללקוחות הבנק ובעיקר ללקוחות שהם תושבי חוץ.
"בנק ירושלים מחובר מאוד לירושלים עם החזון של משפחת שובל. הוא הבנק היחידי בארץ שנושא את השם ירושלים. הבנק מתמחה בבנקאות פרטית ומעניק תפיסת מוצרים ללקוחות בעולם הפקדונות, שוק ההון, משכנתאות, נדל"ן, הלוואות ללקוחות פרטיים ופתרונות פיננסיים שמותאמים לכל לקוח. אנחנו גם יודעים לתת פתרונות פיננסיים יצירתיים לנכסי נדל"ן מורכבים בעיר. הבנק מתמחה גם בדיגיטציה ובהנגשה דיגיטלית של המוצרים הפיננסיים ללקוחות, ואנו מעניקים להם שירות פרימיום על ידי יועצים מומחים".
כחלק מהתובנות שעלו אצלו כתוצאה מהתאונה ומההשתתפות הקבועה שלו בתחרויות ה־Ironman בכל שנה, פיתח לוי תפיסת ניהול חדשה, Iron Management, שאותה הוא מיישם בהצלחה מרובה בתפקידו הבנק ירושלים וגם הפך להרצאה מקצועית מרתקת.
ספר לנו על השיטה.
"ה־Iron Management היא שיטת ניהול דרך ה־Ironman והיא בעלת מספר מרכיבים חשובים להצלחה: המרכיב הבסיסי הוא המסוגלות, המסוגלות לפרוץ גבולות, להגיע הכי רחוק שאפשר ולא לפחד משינויים מערכתיים. מרכיב שני הוא צוות – החשיבות הרבה של עבודה בצוות. אי אפשר להצליח לבד, חייבים לנצח כצוות.
מרכיב נוסף הוא שינוי עם נתונים, ניתוח מספרים ודטה - חייבים לזהות את הכיוון, את עוצמת הכיוון, איפה בדיוק להשתפר, ולשם לכוון את כל המאמצים וההשקעה. מרכיב נוסף הוא ההשראה בדבר נצחון הרוח שמביאה להישגיות. אני לוקח את עולם הנתונים והתוצאות מהספורט לעולם העסקים והבנקאות.
"לדעתי עולם הניהול הוא עולם של נתינה ולא ניהול מתוך מעמד של כוח. יש חשיבות רבה ל'פינשרים' - אנשים שמצליחים להשיג את היעד בזמן ובקצב שלהם, העיקר להגיע ולכבוש את היעד גם אם זה לוקח זמן רב יותר מלאנשים אחרים".
