אלף המשתתפים במרתון ירושלים שהשתתפו במירוץ באוקטובר האחרון שפשפו את עיניהם בתדהמה כשראו את לאון (לארי) ריץ’ בן ה־95 וחצי עורך מתיחות לקראת הזנקת המרתון. ריץ’, יליד 1925, היה כל חייו ספורטאי. הוא החל את דרכו ככדורגלן בקבוצות הפאר האנגליות לידס יונייטד ואסטון וילה ורוב חייו היה אחראי על מפעל בגדים וייצור חליפות לגברים כשבחלק מהמזמן היה גם הבעלים של חנויות בגדים.
“אבא שלנו מעולם לא היה פאסיבי. תמיד הוא היה עושה ספורט, עובד פיזית עם הידיים בבית יוצא איתנו לטיולים ומלא באנרגיות” מספרות בנותיו סוזי וג’ודי.
“זה ממש לא הפתיע אותנו כשבשנים האחרונות הוא החליט לרוץ מרתון. מעבר לכך, הוא כל הזמן כיוון והתאמן לרוץ חמישה קילומטרים ואנחנו שכנענו אותו במרתון שנערך לפני שלושה חודשים לרוץ רק שני קילומטר. הוא קיבל את הבקשה שלנו אבל כווינר אמיתי קצת התאכזב”.
שמעון פרס של הרצים
ריץ’ ואשתו עלו לישראל מאנגליה בשנת 2003, לאחר שיצאו לגמלאות. ב־2009 נפטרה אשתו של ריץ’ והוא מספר שהעיסוק בספורט שכולל ריצות והליכות לאורך קילומטרים רבים היה עבורו נחמה ושיכוך הכאב בפרידה הכואבת מרעייתו שהלכה לעולמה. “זה בהחלט העסיק אותי אבל הגעגועים לאשתי נשארו. מצאתי בספורט משמעות” מספר ריץ’. “אני מקפיד כל הזמן לעשות ספורט וכן, זה בהחלט מתכון לאריכות ימים” הוא מספר.
“אני מקפיד על ארוחות בוקר, נמנע מלאכול הרבה ובטח שלא מתקרב למזון לא בריא. אני פשוט אוהב לעשות התעמלות ולתת לגוף להתעורר ולעבוד קשה. כל בוקר אני מקפיד על הליכה, פעילות משחקית אחר הצהריים ובשני וחמישי אני עושה תרגילי כושר שעה מול הווידאו. אני מתמקד בעיקר בשיווי משקל וגם מנסה למתוח את הגב, שזה טוב גם להליכה. אני גם אוהב לקרוא מה שגם עוזר לריכוז וגם להאזין לדברים שונים מהרדיו. מה שנותן גם למוח את היכולת להפעיל את הריכוז. אני גם אוהב מוזיקה, היא מאוד משמחת אותי”.
בנותיו של ריץ': “אבא כל הזמן כיוון והתאמן לרוץ חמישה קילומטרים ואנחנו שכנענו אותו במרתון שנערך לפני שלושה חודשים לרוץ רק שני קילומטר. הוא קיבל את הבקשה שלנו אבל כווינר אמיתי קצת התאכזב"
אגב, בקרב המשתתפים הקבועים של מרתון ירושלים לפני כמה שנים טובות ועד היום, זוכה ריץ’ לכינוי: “שמעון פרס של רצי המרתון”. בחודש מרץ 2021, ריץ’ היה מתוח במיוחד כי חשש שבגלל התפשטות נגיף הקורונה יבוטל מרתון ירושלים.
בתו ג’ודי: “אבא לא חשש מהנגיף ומכך שהוא פוגע באוכלוסיה המבוגרת. הוא אמנם שמר על כל הכללים ונקט במשנה זהירות כדי לא להיות חשוף אבל הרבה יותר הטריד אותו שהמרתון יתבטל”. המרתון אגב, בוטל בסופו של דבר בחודש מרץ וחודש באוקטובר האחרון כאמור.
איזו מן שלוה
אחד מנכדיו של ריץ’ הוא בעל צרכים מיוחדים וסובל גם מאפליפסיה. למען נכדו, הצטרף ריץ’ לעמותת ש.ל.ו.ה האגודה הישראלית לטיפול באנשים עם מוגבלויות ושילובם בחברה הישראלית, במטרה לגייס תרומות ולהגביר את המודעות לארגון. “אבא הוא ידיד המחלקה בש.ל.ו.ה” אומרות בנותיו. “יו”ר הארגון התרגש מאד לפגוש את אבא במרתון ולראות את סמל העמותה מתנוסס לו על החולצה”.
מאז 2009, השנה בה החל לרוץ במרתון, ריץ' לא מפספס את התחרות. בחלק מהזמן עם רץ עם ילדיו ונכדיו ובמרתון האחרון אפילו הנינה שלו בת החצי שנה באה לצפות מקרוב בסבא רבא שלה. הגיל אתם יודעים, גרם לריץ’ לחוש ברע לא פעם, להגיע לבית החולים לטיפולים ובכל הזמן הזה הוא לא ויתר על אימונים ובעיקר לא ויתר לעצמו לרגע. “אני לא מוכן לתת לגוף לנהל אותי למרות שיש אילוצים של הגיל” הוא מספר. “במרתון האחרון נעזרתי בהליכון הרבה בגלל שהילדים והנכדים לחצו עליי להיעזר בכלי שישמור לי על שיווי המשקל”.
“הספורט” מסביר ריץ’ “הוא הסיבה לכך שיש לי ובגלל זה אני גם ממליץ לאחרים את המוטביציה לקום בבוקר ללעוג לגיל ולהראות שאפשר לנצח רק עם כח רצון. אני יודע שהילדים שלי והנכדים שלי מסתכלים עליי ושואבים השראה וכמי שאמור לשמש להם דוגמא, זה המסר שחשוב לי להעביר להם: הכל תלוי בנו ועד כמה אנחנו נחושים ואז אפשר לעבור כל קו מטרה באשר הוא אם זה במרתון או ביעדים אחרים שאנחנו מציבים לעצמנו בחיים. אז נכון, לפעמים קשה ולפעמים חווים פציעות ופתאום אין כל כך אוויר במהלך הריצה אבל צריך כל הזמן להיות חדור מטרה ולחשוב למה כן אפשר כי ‘אי אפשר’ זה מונח ללוזרים”.
