המדד מתבסס על נתונים משנת 2015 ונדרשו כמה שנים להשלים את עיבוד המידע הכלול בו. הוא מנתח את חלוקתם של יישובים לאזורים סטטיסטיים בעלי מאפיינים פחות או יותר אחידים. לא פעם החלוקה הזאת מקבילה לחלוקה לפי שכונות, אך לא תמיד. היא מבוססת על רשימה של 14 מאפיינים, ובכלל זה רמת חיים, השכלה, הרכב דמוגרפי ועוד.
הסיבה העיקרית לפערים הגדולים בתוך ירושלים היא כנראה קיומה של אוכלוסייה יהודית לא חרדית חזקה יחסית של אקדמאים ועובדי מדינה, לעומת עוני עמוק הן ברוב השכונות הערביות במזרח העיר והן במרכזי האוכלוסייה החרדית באזור מאה שערים ובשכונות צפון העיר.
מאה שערים גם מככבת במקום הרביעי בין האזורים החלשים ביותר בישראל, כשקצת אחריה, במקומות 9-7, נמצאות השכונות הסמוכות בתי אונגרין, גאולה ובית ישראל הסמוכות. בין האזורים החלשים ביותר בארץ נמצאות גם שכונות ערביות במזרח העיר.
גם בית שמש הענייה והמפולגת סובלת מפערים חברתיים־כלכליים עמוקים מאוד, ומדורגת שלישית במדד אחרי ירושלים וחיפה. שכונת קרית הרמ"א־רמת התנאים בה היא האזור השלישי מהסוף בין האזורים החלשים ביותר בארץ, ושלוש שכונות נוספות נמצאות בתחתית הרשימה.
מסיבות סטטיסטיות, הפערים בתוך ערים גדולות בעלות אוכלוסייה מגוונת נוטים להיות גדולים בהרבה לעומת יישובים קטנים והומוגניים. לדוגמה ביתר עילית אומנם ענייה אף יותר מירושלים ומדורגת באשכול הראשון והנמוך ביותר, אך כיוון שכל האוכלוסייה בה חרדית הפערים בה נמוכים מאוד (מקום שלישי מהסוף בישראל). במילים אחרות - כמעט כולם בה מעוטי הכנסה ומעוטי השכלה. בירושלים הגדולה וההטרוגנית הפערים הרבה יותר גדולים, ואיתם גם המתחים החברתיים.
