וזה מה שהיה: הנוף הנשקף מחלונות הבית הוא בית העלמין סנהדריה. אמנם בית העלמין התמלא כבר לפני שנים וכמעט שאינו פעיל עוד, אבל עצם קיומו מרתיע קונים - אף על פי שהמתים לפחות לא מרעישים, לא תופסים לך את החניה, לא יגישו נגדך התנגדויות אם תרצה לסגור מרפסת ולא יבנו שום תוספת בנייה בעתיד הנראה לעין. הדירה היא דירה של שלושה חדרים בבית משותף בשכונת סנהדריה.
הרוכש שנמצא הוא משקיע מחו"ל שחיפש נכס זול ממחיר השוק אבל באזור עם ביקושים, כשהמחיר הנמוך אינו נובע מפגם בנכס עצמו. הוא חיפש את היחידה לצורך השקעה ואין לו שום כוונה להתגורר במקום, כך שהנוף עניין אותו פחות.
המתווך: דוד מונשיין הוא אחד המתווכים הוותיקים בעיר, שלמד כבר מזמן למכור איגלו בלי כיווני אוויר לאסקימוסים וישש אפילו ערך על שמו בוויקיפדיה. חוץ מזה הוא מחבר ספר הסיפורים הנוסטלגי 'היה היתה פעם ירושלים', המוקדש לעיר ולתושביה.
מונשיין: "העיסקה בוצעה בשנות ה־90. הצלחתי לעניין איש עסקים מקנדה שחיפש דירה להשקעה והבאתי אותו לראות את הדירה, שבה גר באותה עת המוכר. כשמבטיהם נפגשו הם היו נסערים ואחר כך התחבקו דקות ארוכות. התברר שמדובר בשני אחים אובדים, ניצולי שואה, שאף אחד מהם לא ידע שאחיו שרד. הם נפגשו בדירה אחרי שלא ראו זה את זה ארבעים שנה.
"אחרי ההתרגשות שאלתי אותם מה בנוגע לעסקה והם אמרו שהם לא מעוניינים. יצאתי קצת מאוכזב בקטע העסקי, אבל שמחתי שהצלחתי לאחד קרובי משפחה. אחרי שבועיים הזדמנתי לטאבו בנוגע לדירה אחרת וביקשתי ליתר ביטחון שיוציאו לי נסח טאבו של הנכס - ונדהמתי לגלות שמופיעה שם הערת אזהרה על שם איש העסקים הקנדי. כך שהעסקה נערכה מאחורי הגב שלי".
מאזן התשלומים: "החתמתי מראש את שני הצדדים על טופס המתווכים להזמנת שירותי תיווך. היות שאני הייתי הצד המועיל בעסקה, יצרתי איתם קשר טלפוני ודרשתי שישלמו את דמי התיווך המגיעים לי כדין. הם טענו שמאחר שהם אחים הם לא צריכים מתווך וסירבו לשלם. נאלצתי לתבוע את שניהם ובית המשפט קיבל את טענותיי במלואן, ונוסף על דמי התיווך חייב אותם גם בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה".
ועוד משהו: כיוון שהמתווך מחויב לגילוי נאות על פרטי הנכס ואסור לו להסתיר מידע על בעיות בנכס, המודעה שפרסם מונשיין בשעתו בעיתונים היתה: "למכירה: דירה באזור שקט עם נוף מקברי".
