האיש שזכר כל לקוח בשמו והפעיל סנדלרייה במשך 67 שנים הלך לעולמו: פנחס רביחיא, הסנדלר המיתולוגי משכונת קטמון, הלך בסוף השבוע לעולמו בגיל 93. עד לפני כשלוש שנים הוא עוד עבד בסנדלרייה שפתח ב-1951 ברחוב משמר העם 5, ואף זכה בחייו שיזכירו אותו בשני שירים ידועים.
פנחס הסנדלר ז"ל, כפי שכולם קראו לו, נולד בדצמבר 1928 בשכונת מאה שערים. הוא גדל במשפחה דתית, אחד מבין שבעה אחים ואחיות. בגיל 9 ועוד לפני שלמד את לוח הכפל הוא נאלץ לעזוב את בית הספר ולחפש פרנסה שתסייע למשפחתו. הוא עבד כסנדלר עוד לפני שהגיע לגיל מצוות. בגיל 14 הוא כבר הדביק כרוזים של האצ"ל ברחבי ירושלים. בגיל 16 ובמסגרת המאבק לגירוש הבריטים מהארץ הוא כבר נחשב ללוחם אמיץ, כינויו היה ברכיה ואפילו החזיק מספר אקדחים ברשותו. בשלב מסוים נעצר ע"י הבריטים, דווקא על הדבקת כרוזים של האצ"ל בלילות וישב בכלא לטרון עד ששוחרר. בהמשך, השתתף במבצעים הכי הרואים של האצ"ל בירושלים.
במלחמת השחרור נפצע פנחס מכדור בכתף במסגרת קרבות ההגנה על ירושלים באזור שיח' ג'ראח. לאחר התאוששות ארוכה בבית חולים ושיקום הוא שוחרר משירות צבאי פעיל והמשיך לשרת בהג"א. בעקבות פציעתו ושחרורו ובסיוע משרד הביטחון הוא רכש בינואר 1951 את חנות הסנדלרייה ברחוב משמר העם 5 בירושלים שהפכה לביתו השני ומפעל חייו. עם השנים הפכה החנות בקטמון למוסד שאף הוזכר כאמור בשני שירים אלמותיים: שירו של יורם טהרלב – על כפיו יביא, ושירו של דן אלמגור – ירושלים שלי, "אמר הסנדלר משכונת קטמון" .
בנו יצחק רביחיא סיפר השבוע ל-mynet ירושלים: "כמעט שבעים שנה ישב אבא שלי בחנות הסנדלרייה ובמקצועיות יוצאת דופן, בענווה ובחיוך הוא שירת במשך השנים אלפי לקוחות. בחורף ובקיץ, הוא התייצב שם מדי יום בשמונה בבוקר וסגר בשבע בערב עם הפסקה קצרה בצהריים.
"פנחס הכיר בשמם את כל לקוחותיו, התעניין בהם ואהב אותם והם השיבו לו באהבה אין סופית. גם את רעייתו, יפה, תושבת השכונה הכיר בחנותו והם התגוררו ברחוב יורדי הסירה הסמוך. בלשון הציורית הייחודית שלו, בביטויים ובלשון ירושלמית של פעם, הוא דיבר עם כל אחד בשפתו. דיבר יידיש שוטפת עם החרדים בשכונה, דיבר ערבית אסלית, לדינו ועוד. הוא שירת שלושה דורות של לקוחות, אירח אלפי ילדי גנים ובתי ספר שהגיעו אליו ללמוד על המקצוע ההולך ונעלם. הנעליים והלקוחות המשיכו לזרום אליו מכל רחבי הארץ והעולם. רק לפני מספר שנים, הוציא מתנ"ס קטמון שלטי חוצות ענקיים שנתלו ברחבי קטמון לכבודו".
רק לפני שלוש שנים כשסגר את חנותו עוד התלונן באוזני בנו יצחק כי אינו יכול עוד לרוץ כדי לתפוס את האוטובוס. פנחס, מעיד בנו, היה איש מאושר. שמח בחלקו, את חייו הקדיש למשפחתו – הצרה והמורחבת. תמיד פינק את האחרים, אף פעם לא את עצמו, מעולם לא התלונן, תמיד היה אופטימי והתעניין – באמת – בסובבים אותו. תמיד שאל ודרש בשלומם של לקוחותיו.
לפני 3 שנים, בעקבות אירוע בלב, נאלץ פנחס לסגור את חנות הסנדלרייה שבשכונה. בסוף השבוע, לאחר שחלה בדלקת ריאות קשה ואושפז בהדסה עין כרם במשך שבועיים, הלך לעולמו האיש והאגדה.
יהי זכרו ברוך.
