בדיוק ברגע הזה הוא זוכה ל'צ'פחת עידוד' על הגב מאייל גלפז, חבר נוסף של וקסמן. "זה יושב לנו על הנשמה בצורה מאוד כבדה", הוא מספר. "כולנו גדלנו, התחתנו, מצאנו עבודה, המשכנו בחיים, אבל זה לא משחרר".
אחרי כמה שניות שבהן הוא מנסה לאסוף את עצמו, גלילי לוקח אוויר, מישיר מבט בעיניים אדמומיות ומספר. "ישנתי ואז העירו אותי ואמרו לי שהמפקד רוצה אותי", הוא אומר.
"אני זוכר את הסיטואציה, זה היה בחדר עם כל המיטות, קוראים לי והחבר'ה מתחילים להתלחש מסביב. הלכתי למפק"צ, ואז הוא אומר לי: 'תשמע, יש עניין עם נחשון וקסמן, חבר שלך. הוא כנראה נחטף. תתארגן על הדברים שלך, תחזור הביתה'".
הטרמפ ששינה הכל
השנה היא 1994. ממשלת רבין מקדמת את שיחות השלום עם ירדן, כשגם המגעים עם הפלסטינים בשלב מתקדם. אבל השטח היה רחוק מלהיות רגוע, בעיקר מכיוונו של חמאס, שפעיליו ניסו בכל כוחם לפגוע בנסיונות ההידברות בין יאסר ערפאת לישראל ובמקביל לשחרר מהכלא את מנהיגם השייח' אחמד יאסין, בעיקר באמצעות חטיפה.
וכך, ב־9 באוקטובר של אותה שנה הצליחו מחבלי חמאס לבצע חטיפה שכזו. סמל וקסמן, חייל ירושלמי צעיר, המתין לטרמפ באזור יהוד במטרה להגיע לביתה של ידידה שלו ברמלה, כשלפתע עצר לידו רכב ובו ארבעה מחבלים שהתחפשו ליהודים. הם חבשו כיפות, השמיעו מוזיקה חסידית והחזיקו ברכב ספרי תנ"ך וסידור.
וקסמן נכנס לרכב ונחטף. הוא הוחזק בשבי במשך שישה ימים באזור ביר נבאלה, כשבמקביל כוחות הביטחון עושים מאמצים גדולים לאתר אותו. בסופו של דבר, בעקבות מידע מודיעיני, מגלים בישראל את מקום הימצאו ומוציאים לדרך מבצע לחילוצו באמצעות סיירת מטכ"ל. אלא שבמהלך ניסיון החדירה המבצע הסתבך והמחבלים הורגים את וקסמן. במהלך המבצע נהרג גם סרן ניר פורז ז"ל.
מנהיג הבסטה
ובחזרה לירושלים 2019. בעוד כשבועיים יתקיים כאן אירוע מיוחד לציון 25 שנה למותו של וקסמן. לצד בני משפחה, אנשי צבא ופוליטיקאים יהיו שם חברי הילדות של וקסמן. הם היו 'החבר'ה', צעירים בני 17, תיכוניסטים, בני הישיבה התיכונית 'חורב' בירושלים שהעבירו שעות ארוכות וימים שלמים יחד. את השם נחשון הם עדיין הוגים מכורח ההרגל במלעיל, כמו פעם. זו היתה תקופת נערות יפה ותמימה שבה הם התבגרו יחד ולא תיארו לעצמם שלא יעבור זמן רב וכל זה יתפרק בנסיבות טראגיות כל כך. השם 'נחשון וקסמן' הפך מוכר ונחרת בזיכרון הלאומי של הציבור בישראל, אבל מבחינתם הסיפור הוא קודם כל על חבר נפש שהם איבדו.
"זו היתה חברות פיזית", מספר דני זינגר, חבר נוסף בחבורה. "בכיתה היתה מה שנקרא הבסטה האחורית - כל החבר'ה שיושבים מאחור ועושים צחוקים. נחשון שלט על כל הבסטה, הוא היה המנהיג".
"תדמייני כיתה נורמטיבית שהמורה בא ללמד ופתאום באמצע הכיתה יש מזרן ענק, כזה שקופצים איתו לגובה", מוסיף מיד גלפז, עם ברק בעיניים. "זה לא סתם מזרן אלא כזה שתופס כמעט 80% מהכיתה. המורה נכנס ואמור להתחיל את השיעור, אבל איך אפשר? גם להוציא אותו מהדלת זו אופרציה של חצי שעה. דאגנו להכניס את המזרן פעם בשבוע כדי לאתגר את המחנך. אני לא יודע איך סחבנו את זה בכלל".
סיפור המזרן מצית מחדש את כל היושבים בשולחן. "הראש שלנו אז לא היה בלימודים", אומר זינגר. "אחת ההתלבטויות הגדולות שלנו היתה אחרי תפילת שחרית. היינו מגיעים לכיתה ותמיד היתה מונחת שם שקית גדולה ובתוכה שקיות שוקו בשביל כל אחד מהתלמידים בכיתה. אנחנו, החבר'ה מהבסטה האחורית, היינו מגיעים קודם, מרוקנים את כל השקית, לוקחים את השוקו, ואחרי זה במהלך כל היום היינו שותים. התלמידים האחרים לא היו קולטים לאן נעלמו כל שקיות השוקו שלהם. או למשל בסוף היום, כשכבר אין כוח לחברותא בבית מדרש, היינו מקשיבים לשידורי ספורט ברדיו באוזנייה, מכניסים אותה דרך השרוול, מוציאים ומסובבים שאף אחד לא יראה".
גלילי: "צריך להבין שלמדנו בישיבה שהיא ממוסדות התיכון היוקרתיים של הציונות הדתית. הלימודים היו משבע בבוקר עד שמונה בערב ושם היה הבית שלנו. אין ספק שהנאה הגדולה שלנו לא היתה מהלימודים".
גלפז: "אין לי מושג איך בכלל סיימנו את הבגרויות".
זינגר: "היינו במגמת גיאוגרפיה. בטיול בגליל זכור לי שהמדריך הלך לאיבוד. נחשון ככה מתוך עצבים וצחוק הביא למדריך כאפה ואמר לו: 'בפעם הבאה תכוון טוב את הטיול שלך'. זה משהו שרק הוא היה יכול לעשות, כי אם אני הייתי עושה את זה הייתי חוטף, אבל היה לו את החיוך הזה שכולם ויתרו לו ואהבו אותו".
העיקר הבורקס
גם 25 שנה אחרי ניכר ששלושת בני החבורה, היום כבר בני 44, חיים ונושמים את התקופה ההיא, כשסיפור רודף סיפור. "נחשון היה שובב כזה", מספר זינגר, "הגניב סיגריה פה ושם. כך למשל בזמן שכולם היו רצים ריצת 2,000 מטר בהתעמלות אנחנו היינו יושבים בחורשת עצים ליד הישיבה ומעשנים, מחכים שכולם יחזרו מהריצה, ואז היינו מצטרפים רק לסוף שלה".
גם מחוץ לישיבה החבורה היתה מאוחדת וניסתה לעשות הכל יחד, כולל הרבה טיולים ברחבי הארץ, כולם באמצעות טרמפים. "פעם אחת נסענו לפסטיבל ערד", נזכר זינגר. "היינו חבר'ה בלי כסף, ניסינו להשיג כרטיסים בחינם, אבל לא הצלחנו. אני זוכר שחזרנו בלי להיכנס לשום הופעה ואז המשכנו בטרמפים לכנרת. פעם נסענו מירושלים לאילת בטרמפים. תפסנו משאית וישבנו מאחור. נכנסנו עם בגדים מסוג אחד ויצאנו עם בגדים מסוג שני. הנהג לא הבין מי אלה האנשים שיוצאים ככה מהתא האחורי של המשאית".
גלפז: "חיינו על טרמפים. זו היתה תקופה כזאת, וככה נחשון גם סיים את חייו. אחד הטרמפים שאני אישית לקחתי עם נחשון זה כשברחנו מהישיבה כי רצינו לקנות בורקס, מרחק של אולי 500 מטר. הרכב היחיד שעבר זה טרקטור, אז עצרנו אותו ובתוך הכף שלו ישבנו שנינו, נחשון ואני, וככה נסענו עד לבורקס רק כדי שלא ללכת ברגל".
החטיפה והרצח של חברם הובילו לשינוי במדיניות הטרמפים. "אני זוכר שאחרי החטיפה הייתי מעביר ערבי שישי שלמים בחיפוש אחר אנשים שעוצרים טרמפים, רק כדי שלא יקרה להם מה שקרה לנחשון", משחזר גלפז. "הייתי מסתובב, רואה מישהו שמחכה לטרמפ, אוסף ומסיע אותו לאן שצריך, כאילו כדי להגן עליו או למנוע את האירוע הבא".
הכומתה שנעלמה
אם יש משהו אחד שחוזר על עצמו בשיחה הזו זה שבמידה רבה נחשון היה הדבק שמאחד את כולם. הוא היה זה שפעמים רבות שילם על היציאות המשותפות במוצ"ש ובפעמים אחרות הציל את כולם בזכות החיוך שלו והקסם האישי. "אני זוכר ממש פעם אחת שנסענו לאילת ושכרנו שם סירת מנוע", מספר גלילי. "נחשון נהג והיא ממש בקושי זזה. לא יודע איך אבל איכשהו הוא התרסק לתוך סירת מנוע אחרת. מאחורינו היתה סירת משטרה שהחלה לכרוז לו ונהיה בלגן. אני לא יודע איך ולמה, אולי זה השארם של נחשון - אבל השוטרים פשוט ויתרו ולא עשו לנו כלום".
בשלב מסוים, כשגיל 18 התקרב, החל אצל החבר'ה הדיבור על הצבא. נחשון, הנער 'השטותניק', צנום הגוף וקטן הממדים, עם הסנדלים והלבוש המרושל, הפתיע והודיע שהוא מתכוון להתגייס לעורב גולני. "פיזית הוא היה קטן אבל ברוח הוא היה חזק. הייתי בהלם שהוא הלך לעורב, לי זה לא נתפס", אומר גלילי. "זה מסלול קשה ותובעני והוא עשה את זה בסוף".
גלפז התגייס חצי שנה אחרי נחשון, אף הוא לעורב גולני. "אני זוכר שהוא, שהתגייס לפני כולנו, נתן לי את הכומתה שלו ובעצם החלפנו כומתות", הוא אומר. "הסתובבתי עם כומתה של מישהו עם פז"מ והוא עם כומתה של חייל צעיר, עם אותה כומתה שהוא נחטף. זה עשה לי כל מיני מחשבות הזויות, אולי הייתי אמור להיות שם. אגב, את הכומתה שלו המקורית גנבו לי. תליתי אותה על הבגדים באוהל ועד היום אני לא יודע איפה היא".
התמונה האחרונה
המפגש האחרון של כל החבורה יחד היה ערב לפני החטיפה, במוצאי שבת. "היינו כולם אצל ההורים של החברה של יוסי, וכשיצאנו משם היה איזשהו מדרון לכיוון הרכבים ונחשון קפץ לי על הגב שאעשה לו שק קמח", מספר גלפז. "הוא אמר לי: 'קח אותי לאוטו' ונתן לי כאפות תוך כדי. וזו היתה התמונה האחרונה האישית שלי איתו".
עם הגעת הדיווחים הראשונים על היעלמותו של וקסמן, עוד לפני שהתאמתה הידיעה כי נחטף, החלו חבריו בחיפושים בשטח, מצוידים בחבלי סנפלינג. "הלכנו לחפש אותו בבורות. חשבנו שאולי הוא נפל", מספר גלפז. "חזרתי תשוש אחרי החיפושים וסתם הדלקתי טלוויזיה - ואז בום, רואים סרטון שחמאס הפיץ עם תעודת הזהות של נחשון. אני זוכר את הצמרמורת שהיתה לי אז כאילו זה היום".
בתוך ההלם מהחטיפה החברים מזהים מצוקה אצל נחשון. "בקלטת השנייה שפורסמה הוא אומר: 'החבר'ה פה בחמאס' חטפו אותי'", אומר גלילי. "זו מילה חזקה שהשתרשה אצלו, שכאילו אין אצלו אנשים רעים, שאפילו החוטפים הם כביכול חבר'ה, וזה מאפיין אותו. אבל מה שמאוד לא אפיין אותו זה הפנים הנפולות שלו באופן שלא הכרנו ולא ראינו בשום סיטואציה. שם נפל לנו האסימון".
"היינו בהלם"
ואז מגיע יום שישי, היום שבו אמור לפוג האולטימטום שנתנו בחמאס לממשלת ישראל. "מה שעובר בראש זה שהם הולכים לרצוח את החבר שלנו. הטלוויזיה דלוקה ברקע, כדי שנדע אם יש התרחשויות, כי בתקופה ההיא אין אינטרנט, אין ווטסאפ, אין שום דבר", אומר גלילי. "ואז אנחנו רואים את רבין בשידור נכנס לתוך חדר ומודיע על הפעולה שהיתה ושנחשון וקסמן וניר פורז נהרגו. יצאנו בצעדה משכונת הר נוף לבית הוריו ברמות, בהלם".
כל אחד מהם זוכר בדיוק איפה זה תפס אותו. "בשעות האלה ראינו מסוקים באוויר במרחב הבית של נחשון והתפלאנו", מוסיף זינגר. "רק בדיעבד הסתבר שאלה מסוקים שחילצו את הפצועים ושהמקום שבו הוחזק נחשון הוא במרחק אווירי של שלושה ק"מ מביתו".
גלפז: "אני זוכר את הדרך ההזויה הזאת שהלכנו לבית שלו. אתה יודע שהחבר הכי טוב שלך נרצח ואתה לא יכול לעשות כלום. הרגשתי נורא. אני חייל בגולני, יש לי נשק. איך לא יכולתי לעזור לו? בשביל מה התגייסתי? כל התסכול הזה היה מאוד קשה".
הנערים שסיימו את מחזור אוגוסט 93' בתיכון הם בני 44. סיפורו של וקסמן נוכח גם בחיי המשפחות שהקימו. ילדיהם יודעים לספר כל פרט. "הילדים שלנו פתחו קבוצת ווטסאפ שנקראת 'פליטי פליטי חורב'. היו חברים שקראו לילדים שלהם על שם נחשון כשם שני, ובכלל חשוב לנו להנחיל להם את הסיפור", מספר גלפז. "הבן האמצעי שלי שואל אותי: 'אבא, אתה מתגעגע אליו? אתה חושב עליו?' הוא משווה את החברים שלו לנחשון שהיה חברי הטוב. הבת שלי קראה ספרי זכרונות ממנו ולא פספסה שום פרט".
ב־7 בנובמבר יצוינו 25 שנים לנפילת וקסמן ופורז. בארגון 'שלווה' ייערך אירוע זיכרון, ובאותו שבוע מתוכננים להתקיים מפגשים עם חברי מכינות קדם צבאיות. קורס מד"א ייקרא על שמם ויושק פרויקט שחזור הדלקת נר זיכרון עם אמו, אסתר וקסמן. "מאז שהתחלנו עם הפרויקט הפצעים נפתחים", מסכם גלפז. "זו טלטלה נפשית והסיפור הזה מאוד רגשי. בכיתי ארבע פעמים בחיים שלי: כששלושת הילדים שלי נולדו ופעם נוספת כשהייתי בבית הוריו של נחשון והייתי צריך לקחת תמונות מחדרו. עברו 25 שנה מהאירוע ויש פה דור חדש שלא מכיר את פרטי סיפור נפילתם של נחשון וניר. יש דף בפייסבוק שהוקם ונקרא 'זוכרים את ניר ונחשון'. אנחנו רוצים להנציח את הערך של הערבות ההדדית, של מישהו שנהרג למען מישהו אחר, גם לדורות הבאים".
