בקיץ 92', מייק ויגודה, צלם עיתונות יהודי־קנדי, הגיע לירושלים אחרי תקופה של סיקור הקרבות במלחמת האזרחים ביוגוסלביה המתפרקת. במעבר חד, החליט לפתוח את 'מייקס פלייס', בר קטן בסמטת הורקנוס בעיר, שבו יוכל ליהנות מבילוי שכונתי בסגנון צפון־אמריקאי. 25 שנה חלפו מאז. מייק כבר מזמן לא בסביבה, אך רשת 'מייקס פלייס', שמונה כיום חמישה סניפים ברחבי הארץ, שכל אחד מהם כפול בגודלו מאותו בר קטן בסמטה, חוגגת חצי יובל של נוכחות בחיי הלילה של ישראל.
1994. מי רוצה את המפתחות?
"כשהמייקס פלייס הראשון נפתח, חזרתי לירושלים מתקופה לא קצרה בחו"ל, שם ניגנתי ועבדתי בחיי הלילה", מספר אסף גנצמן, 48, בעלים שותף במייקס פלייס וגם סולן ובסיסט בלהקת הבלוז 'סובו', להקת הבית של הרשת. "דייב בק, חבר טוב שהיום הוא אחד השותפים, לקח אותי לשם בפעם הראשונה. זה היה כוך של 30 מ"ר, אבל האווירה הייתה טובה. ישבתי שם הרבה וגם הופעתי". אחרי שנתיים של פעילות, החליט ויגודה, שצבר חובות רבים, לעזוב את הארץ בפתאומיות. "ישבנו כמה חבר'ה על הבר, ומייק סיפר לנו שהחליט לעזוב", מספר גנצמן, "מיד אחר כך הוא שאל, 'מי רוצה את המפתחות של העסק?'. הייתי היחיד שאמר 'אני', וכך היה. העברתי את הבר על שמי והתחלתי להפעיל אותו. החזון שלי היה: מקום לשתות בירה עם הופעות של בלוז ורוק כל יום".
הניהול המסודר של גנצמן נתן את אותותיו והמקום החל להתמלא ולהפוך לשם דבר בחיי הלילה הירושלמים. "בלילות חמישי ומוצ"ש היו כל כך הרבה אנשים, עד שבחוץ היו נוצרים מעגלים של חבר'ה שישבו על הרצפה בסמטה ושתו בירה", משחזר גנצמן, "בפנים התחיל להיות צפוף והתחלנו להרגיש שהמקום קטן מדי".
"כל ניסיון לתאר את ראשית הדרך של רשת מייקס פלייס נידון לכישלון, כי לך תתמלל טירוף", אומר נועם ביטון, מבלייני המקום, "אבני היסוד שעליהן נבנתה אימפריית הבילויים הזו גובשו משיגעון מזוקק, כזה שתודלק בגלונים של ברבן זול מקנטקי, על ידי בחור שיום אחד הבליח בעיר הקודש ולקה בסינדרום שגרם לו להשקיע בחזון קצת הזוי: לשחזר בלב המזרח התיכון את הקופי שופ הסטודנטיאלי שבו נהג לשבת בימי הקולג' שלו. ממכונת הקפה הוא נפטר מהר מאוד בהתקף זעם שנגמר בשלל זכוכיות שבורות וצינורות מעוקמים. אחר כך הוא גם נפטר מהפאב עצמו וברח מהארץ, אבל המורשת שהוא הנחיל שם, האמריקנה הקוסמופוליטית שהוא ייסד במרתף הירושלמי צר המידות החנוק מעשן, ממשיכה לחיות. ואם צריך לתמצת את זה במילה: רוקנ'רול. אז צ'ירס, מייק, היכן שלא תהיה".
1996. רוסים, מתנחלים ואו"מניקים
הבר הירושלמי החל, כאמור, לעלות על גדותיו, וכשגל, אחיו הצעיר של גנצמן, השתחרר מהשירות הצבאי עם מענק שחרור שמן, הוא צורף כשותף. מייקס עברה למקום גדול יותר ברחוב הלני המלכה, עם במה רחבת ידיים, מטבח ראוי ושולחנות שפוזרו, לראשונה באיזור, ברחבה החיצונית. בחלוף שנתיים מן המעבר, היה ברור שההימור היה מוצלח. מייקס פלייס הפך לאחד המקומות המבוקשים והמוכרים בסצנת חיי הלילה הירושלמית. "מה שמיוחד במייקס פלייס", אומר גנצמן, "זאת הפנייה לקהל מגוון. בתחילת הערב אתה יכול לראות שולחן של או"מניקים, שולחן של מתנחלים ושולחן של רוסים, ובסוף הערב כולם מעורבבים יחד. זה הקסם".
2000. לגלות את תל אביב
אבל למציאות הישראלית, כידוע, יש תוכניות משלה. בשלהי שנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, כשבמוקדה העיר ירושלים. "כל יום פיגוע. אוטובוסים, בתי קפה מתפוצצים, מזעזע", משחזר גנצמן. "חיינו את זה יום יום, זה היה כמעט בלתי אפשרי, וכמובן שהעסקים נפגעו מאוד. תל אביב הייתה באותה תקופה הרבה יותר שקטה, והחלטנו לשקול ברצינות לפתוח שם סניף. היחיד שהכרנו בעיר היה דייב בק. התייעצנו איתו והחלטנו לשכור מקום צמוד לשגרירות האמריקאית. קיבלנו את המפתחות ותוך כדי הקמת המקום שמענו את הפיצוץ מהפיגוע בדולפינריום. המחשבה הייתה, 'למה הכנסנו את עצמנו?' חתמנו על חוזה שכירות בסכומים גדולים מאוד, וזו כבר לא ירושלים".
2001. מפה לאוזן
למרות החששות, פתחו האחים את הסניף התל אביבי, ושמו החל ללכת לפניו. "היו לנו כמה יתרונות: מיקום מצוין מול הים, הופעות טובות וליין ה'ג'אם סשן' הקבוע של שלישי בלילה, שהתחיל עוד בסניף הירושלמי", מספר גנצמן. "אבל יותר מהכל אני חושב שהתפרסמנו בעיקר בקרב קהילת דוברי האנגלית והתיירים. השם שלנו עבר מפה לאוזן". עד היום, הכניסה בדלת לכל סניפי הרשת שקולה למעבר טרנס אטלנטי מהיר לבר שכונתי בניו יורק, בוסטון, טורונטו או שיקגו. "המוזיקה תמיד הייתה בסגנון בלוז ורוק קלאסי, התפריטים באנגלית, שולחן הפול, הצוות כולו מורכב מדוברי אנגלית וגם הקהל מאוד בינלאומי. עד היום אני גאה בחלק שלנו בקליטה ובשילוב בחברה הישראלית של עולי צפון אמריקה שרבים מהם עבדו ועובדים כאן", אומר גנצמן.
2002. מונדיאל ירושלמי
זמן קצר אחרי פתיחת הסניף התל אביבי, הוחלט על מעבר נוסף בסניף הירושלמי, למקום גדול יותר, ברחוב מונבז. "באותה תקופה, מגרש הרוסים היה ה־איזור של חיי הלילה בירושלים. המקום בהלני המלכה היה לא פה ולא שם, אז עברנו", אומר גנצמן. "זה היה בתקופה של מונדיאל 2002, והחלטנו שבנוסף להופעות, המייקס פלייס יהפוך גם לבר ספורט. הכנסנו טלוויזיות שהקרינו את המשחקים, מה שהפך עם השנים להצלחה גדולה ברשת. למרות המעבר והחידוש הספורטיבי, האינתיפאדה הייתה עדיין בשיאה. בינתיים בסניף בתל אביב הנכס שהיה צמוד אליו הועמד להשכרה, והחלטנו לצרף כשותף שלישי את דייב בק, שהיה הברמן מימי מהפתיחה, ולהרחיב את המקום פי שניים".
2003. שלושה הרוגים
בסוף חודש אפריל 2003 קבעו האחים, יחד עם בק, פגישה ליום רביעי בצהריים עם בעל הנכס, כדי לחתום על חוזה השכירות. אך שוב, למציאות הישראלית היו תוכניות משלה. "זה היה בג'אם סשן הקבוע של שלישי בלילה", משחזר גנצמן, "אני לא הייתי בבר בטיילת, אבל גל ודייב היו שם. בסביבות אחת בלילה המקום היה מלא לגמרי. השומר בכניסה, אבי טביב, הבין שעומד מולו מחבל עם מטען על הגב שרוצה להיכנס פנימה. הוא תפס אותו וניסה לדחוף אותו החוצה. תוך כדי מאבק המחבל הפעיל את המטען והתפוצץ. שלושה אנשים שיצאו לעשן מחוץ לפאב - המלצרית דומיניק הס, והמוזיקאים ינאי וייס ורן ברון, שניגנו בג'אם סשן, נהרגו, ועשרות נפצעו. אלמלא תושייתו של טביב, שדחף את המחבל החוצה, הפיגוע היה עלול לגבות מחיר גבוה בהרבה. המחבל השני לא הצליח להתפוצץ, כנראה עקב תקלה במטען. הוא נמלט מהמקום תוך שהוא שומט את התיק עם המטען לא רחוק משם. כשבועיים לאחר הפיגוע, גופתו נפלטה מהים אל חוף תל אביב.
גנצמן, שהגיע מיד למקום, עדיין זוכר את תמונות התופת. במקרה, או שלא, לפיגוע בפאב הבינלאומי, היו אחראים שני מחבלים ממוצא פקיסטני, בעלי אזרחות בריטית, מה שאיפשר להם תנועה חופשית ברחבי ישראל. "גם בגלל זה, וגם בגלל שדומיניק הייתה צרפתייה, הפיגוע קיבל המון חשיפה בעולם", מספר גנצמן. "היה לנו חשוב שבשבוע שלאחר מכן, ביום העצמאות, המקום כבר יהיה משוקם ופתוח לקהל. זאת הייתה תקופה נוראית. גם הצוות לקח את האירוע בצורה מאוד קשה. אנשים אמרו, 'איך חוזרים לעבוד אחרי כזה דבר, במקום שבו ראינו את החברים שלנו מתים?'. בסופו של דבר כולם התגייסו ויחד עם חברים ואנשים שעבדו בעבר, קיבלנו אהבה ועזרה. בערב יום העצמאות פתחנו. היה לנו חשוב להוכיח שלא ישברו אותנו בקלות".
2003. אהבה, בלוז וטרור
ימים ספורים לפני הפיגוע נכנס אל המייקס פלייס בתל אביב מפיק קולנוע מניו יורק בשם ג'ק בקסטר. הוא התרשם מהאווירה הבינלאומית השמחה והמקבלת והחליט לצלם סרט על מייקס פלייס, כמייצג של המזרח התיכון השפוי. הוא ראיין את המלצריות, את המוזיקאים ואת הלקוחות, כשהפיגוע הנורא מתרחש ממש במהלך הצילומים. בקסטר, שבעצמו נפצע בפיגוע, קיבל בעל כורחו אל תוך העלילה את הטוויסט שהכניסה המציאות הישראלית. כמה חודשים לאחר מכן יצא הסרט הדוקומנטרי בבימויו של ג'וש פאודם, 'בלוז על החוף'. בקסטר ופאודם אף חברו יחדיו שוב כדי לכתוב ולאייר רומן גרפי, לו קראו "מייקס פלייס: סיפור אמיתי על אהבה, בלוז, וטרור בתל אביב", שפורסם לפני כשנתיים.
"התקופה הזאת מאוד ליכדה אותנו", משחזר גנצמן, "בשבועות שאחרי הפיגוע, גל היה האב הרוחני שלקח על עצמו להחזיר את כולנו לנורמליות. הכוח והחוסן שלו, כמו זה שהיה לו כקצין בסיירת, הוקרן אלינו, ורוחו של אדם חזק שלא מוותר והולך עד הסוף השפיעה על כולנו. זה מאוד הסגנון של מייקס פלייס, לעשות את העבודה בעצמנו. עד היום, למשל, אם נשבר משהו באחד הפאבים, קודם כל אנחנו מנסים לתקן את זה לבד. רק אם לא נצליח נקרא לאיש מקצוע. אנחנו מאוד מאמינים פה בעבודה קשה". כחודש לאחר הפיגוע, צוות המייקס פלייס ערך טקסי זיכרון בירושלים, בניו יורק, בלונדון, בפריז, בטורונטו ובשיקגו. השגרה חזרה לשרור במקום וכך גם ההצלחה שאפיינה אותו לפני האירוע הטרגי. "המשכנו לעשות מה שאנחנו יודעים והגדלנו את הסניף התל אביבי לפי התוכנית המקורית. לאנשים יש זיכרון קצר", אומר גנצמן.
2004. נחלת שבעה על המפה
בינתיים בירושלים החליטה העירייה לחסל את חיי הלילה במגרש הרוסים והסניף עבר למיקום חדש, על חורבות האריזונה, בחצר יפה בשכונת נחלת שבעה. "זה נראה כאילו כל קבלני העיר זרקו שם את פסולת הבניין שלהם", מספר גנצמן, "חודש וחצי לקח לנו לפנות את הזבל. אבל זה היה שווה במיוחד. המקום היה מקסים, עם חצר גדולה, מסכים ובמה רחבת ידיים, במפלס מתחת לאדמה, כשכל הקירות מרופדים בצורה אקוסטית. גם האינתיפאדה התחילה לדעוך ובזכות שני הדברים גם הסניף הירושלמי חזר להצליח".
2005. משתלטים על הארץ
ההצלחה של שני הסניפים, בירושלים ובתל אביב, גרמה לשלושת השותפים להתחיל לחשוב בגדול יותר. "לגל היה חזון שבו מייקס פלייס מתפתחת לרשת", מספר אחיו, "ישבנו הרבה זמן ועשינו שיעורי בית. גל ניסח ספר נהלים והתחלנו לחפש נכסים. כך פתחנו סניף ברמת החייל בתל אביב. זה היה המקום הראשון שנבנה עם תוכנית ממשית ולא מטלאים של רעיונות טובים. הדרייב היה לאו דווקא הצלחה כלכלית, אלא קודם כל לראות את הבייבי שלנו גדל ומתפתח ומביא לנו גאווה".
2009. עידן הזכיינות (והכשרות)
זמן קצר לפני סוף העשור הקודם, אחד הלקוחות הקבועים בסניף הירושלמי, ראובן בייזר, פנה אל השלושה וביקש לשמש כזכיין של הסניף. בייזר הציב תנאי אחד: שהמקום יהפוך לכשר. העסקה נחתמה. באותה תקופה, העבודות להקמת המשביר החדש בכיכר ציון, גרמו למייקס פלייס הירושלמי לעבור לחלל הגדול של מיקומו הנוכחי, ברחוב יפו.
2011. אילת והרצליה בכל הכוח
בשנת 2011 הזמינה רשת המלונות 'ישרוטל' את השותפים לפתוח סניף על חורבות היאכט האגדי באילת. באותו זמן התגלגלה לידיהם הזדמנות מצוינת גם במגדלי אקרשטיין בהרצליה. "כמובן שלא ויתרנו על האפשרות להתרחב", אומר גנצמן, "התחלנו ללמוד איך להיות רשת. אנחנו תמיד בהמתנה להזדמנות טובה, וכשיש כזו, הולכים עליה בכל הכוח".
"למרות שהתפריט והעיצוב בכל הסניפים דומים, לכל סניף יש מאפיינים משלו. הקונספט ברור, אבל יש אדפטציה לקהל המקומי", אומר גל גנצמן. "בהרצליה, למשל, הגיל הממוצע של הקהל צעיר משמעותית, לכן הלהקה עולה לנגן מוקדם, ומאוחר בלילה עולה די ג'יי שמקפיץ אותם. באילת הקהל משתנה משבוע לשבוע, והסגנון המוזיקלי מותאם למי שמגיע. גם מבחינת ספורט, בסניף אילת משדרים את כל המשחקים של האלופה הפועל באר שבע, והסניף הירושלמי מאופיין בעיקר בספורט אמריקאי, כמו כדורסל ופוטבול. סניף הטיילת מאוד רבגוני בסוגי הספורט שמשודרים בו ובאוכלוסייה שמגיעה, כמו העיר שמקיפה אותו".
2012, 2014. המהלך האחרון
בשנת 2012 החל הסניף ברמת החייל לפעול בזכיינות, וב־2012 צצה פטריית מייקס נוספת, ברחוב דיזנגוף בתל אביב. המהלך המשמעותי האחרון ברשת נרשם כשהסניף הדיזנגופי עבר לזכיינות ולכשרות במקום חדש, ברחוב הארבעה במתחם שרונה, לפני כשלוש שנים.
2017. ההווה לא קל
למרות הצלחת הרשת, לבעליה יש בטן מלאה על מצב המסעדנות בארץ. "אני אגיד את זה בעדינות: הצליחו להוציא לנו את הכיף מכל העניין", אומר גל. "זה לחלוטין באשמת המדינה והממשלה. אם מסעדה אחת לא מתפקדת אז מילא, אבל אם כל המסעדות, זה אומר משהו. המדינה עושה כל שביכולתה להקשות על גיוס עובדים, בעיקר בכל הקשור לפליטים. מצד שני אין עובדים אחרים. נשמח לשלם גם 40 שקל לשוטף כלים אבל אף אחד לא מוכן לעבוד בזה. גם נושא המיסוי בישראל מוגזם ומקשה במיוחד. הכל מאוד יקר".היו שלבים שחשבתם לעצמכם, די, מספיק?
"עברנו המון משברים וכשאתה יודע להתמודד, אתה פשוט מנהל משבר אחר משבר. בארבע השנים האחרונות, מאז צוק איתן, זה ניהול משבר אחד ארוך, אבל תמיד הצטיינו בזה. אנחנו עירניים ומלאי מוטיבציה, ולכן מצליחים. בתחום שלנו אין קסמים, אם תיתן ללקוח חוויה טובה, הוא יחזור. הרשת משרתת למעלה מ־30 אלף לקוחות, כ־50 אחוז מהם מגיעים פעמיים בחודש או יותר. זאת מסה אדירה".
ומה הלאה?"בשנים הקרובות אנחנו מתכוונים לפתוח עוד שלושה סניפים ברחבי הארץ, ואפילו להתרחב לחו"ל".
