בסוף השבוע שעבר הגיעו אליהו בן יעקב (25) וחוה גוטסמן (21) להצטלם במוקד 'טרם' בטיילת ארמון הנציב, בבגדי חתן וכלה. הסיבה ללוקיישן החריג היא שלפני שנה, באותו מקום ממש, השניים הכירו.
"עד גיל שש גרתי בארה"ב, ולאחר מכן עשינו עלייה לירושלים, לקטמון", מספר בן יעקב. לימים הוא חזר לארה"ב ועבד שם. "הרגשתי שאני על פסגת העולם", הוא מספר. "יום בהיר אחד עשיתי תאונה עם האופנוע. הייתי צריך לעשות ניתוח, אבל העלויות של הניתוחים מאוד יקרות בארה"ב. החלטתי לחזור לארץ כי היה לי ביטוח פעיל. אחרי הניתוח המנתח אמר לי שאני צריך לחכות לשלב הבא של הניתוח, שבו יוציאו לי את המסמרים מהיד.
"בזמן שאני מגובס חבר שלי התקשר כדי לומר לי שיש לאח שלו חתונת קורונה מצומצמת והזמין אותי להגיע. בגלל שלא היה לי משהו טוב יותר לעשות חוץ מאשר לחכות לניתוח, החלטתי ללכת לחתונה. כל מה שאני זוכר משם זה את המבט של הבחורה שמצאה חן בעיניי. ניגשתי אליה, וזה לא בדיוק צלח. היא אמרה לי שהיא בדיוק יצאה מקשר והיא לא מחפשת שום דבר. שכנעתי אותה רק להגיע איתי אל הרחבה לריקוד קצר. רקדנו קצת והיא פתאום נעלמה. חשבתי שהיא ברחה ממני. אבל פתאום ראיתי אותה בפינה של האולם מדממת מהיד - שיכור שמעד הפיל אותה על שברי כוס זכוכית.
"ניגשתי אליה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שכרעתי ברך - הסתכלתי על החתך שלה וראיתי שיש לה חתך עמוק. אמרתי לה שהיא זקוקה לתפרים. היא לא ידעה מה לעשות כיוון שהחברה היחידה שלה בכל האירוע היתה הכלה. הצעתי לבוא איתה והיא אמרה לי: 'אין בעיה, אבל שתדע שלא ייצא לך מזה כלום'. אמרתי לה שכוונותיי טהורות ושהיא לא צריכה לדאוג".
"גיבושון קטן"
"כשהם נכנסו אלינו למוקד לפני שנה, הם נראו חברים קרובים", סיפרה השבוע נועה חוריץ, אחות מוסמכת ומנהלת מחוז ירושלים ב'טרם'. "רק מאוחר יותר הבנו שהם זרים לחלוטין ושהוא הגיש לה עזרה אחרי שהיא נפצעה.
"לאחר שהוא בישר לנו שהם מתחתנים ושאל אם הם יכולים להצטלם במוקד, היכן שסיפור אהבתם החל, כמובן שמחנו מאוד".
בן יעקב: "בשלב הזה עדיין הייתי נעול על החזרה לארצות הברית אחרי הניתוח. שום דבר לא היה יכול להזיז אותי מזה. אבל בגלל הערב המוזר כל כך החלטתי שזה אירוע ששווה לזכור, עשינו יחד 'סלפי' ושמרתי את התמונה בזיכרון. כמה ימים אחר כך התחלנו לצאת, וכעבור שבועיים הבנתי שזו האישה שאיתה אני מתכוון להתחתן.
"הטיפול ב'טרם' בעצם איפשר לנו להכיר ולהבין שיש בינינו 'כימיה', שיש לנו שפה משותפת. כשהיינו בחתונה היא חשבה שאני מוזר לגמרי. הייתי מסופר עם איזו בלורית שקפצה לכל כיוון, הייתי מגובס, חצי שיכור. האינסטינקט שלה היה להתרחק. במוקד הרפואי היא חשה את הדאגה הכנה שלי ללא שום כוונות נסתרות, גילתה את חוש ההומור שלי, ואפילו בצחוק דיברנו על מה יהיה אם נתחתן ומה יהיה בעוד כמה שנים, איך היא תהיה כזקנה. זה היה סוג של גיבושון קטן, לכן זה מקום מאוד סמלי עבורנו".