משפחת דרור. "זה פשוט משהו שקורה" | צילום: פרטימשפחת דרור. "זה פשוט משהו שקורה" | צילום: פרטי
משפחת דרור. "זה פשוט משהו שקורה" | צילום: פרטי
(משפחת דרור. "זה פשוט משהו שקורה" | צילום: פרטי)
משפחה תורמת: המוטו המרכזי של בני משפחת דרור מגבעת זאב הסמוך לירושלים הוא לעשות ככל יכולתם כדי להפוך את הסביבה שלהם לטובה יותר. האמצעי: כמעט כל אחד מבני המשפחה תרם דרך עמותות החסד השונות בירושלים, חלקם את שיערם ואחרים אפילו כליה ומח עצם.
תרומת הכליה של אילנה דרור (52), אם המשפחה, היא מה שמוגדר 'תרומה אלטרואיסטית' לאדם שלא הכירה. לפעילות של ארגון 'מתנת חיים' היא נחשפה דרך גיסה, שקיבל תרומת כליה מהבן שלו. "אחרי התרומה הזאת הבנתי שאפשר לחיות גם עם כליה אחת והתחלתי את התהליך של בירור לתרומה", היא מספרת.
"המשפחה הכירה את המושתל רק אחרי התרומה, אבל הוא תמיד אומר לי שמאז אני כמו בת נוספת שלו. יש לנו קשר מאוד טוב. בכל יום שישי אנחנו מדברים, ונפגשים בכל שנה בהדלקת נרות חנוכה".
את החוויה של תרומת הכליה היא מתארת באופן ייחודי. "אפשר לומר שזה כמו אחרי לידה. שוכחים את הסבל ואת אי־הנוחות ומה שנשאר הוא הרווח", היא מוסיפה. "ואם משווים ביניהם, הכאב זניח לעומת הרווח".
אילנה, כאמור, לא לבד בתרומה שלה. בנה, רס"ל ע', לוחם מגלן שיסיים את השירות שלו בצה"ל בעוד מספר ימים, תרם גם הוא. עם כניסתו לצבא, בבדיקות במהלך שרשרת החיול הוא נמצא מתאים לתרומת מח עצם. "אני שונא מחטים", הוא מעיד על עצמו. "כשעברתי בשרשרת הגיוס הכנתי את עצמי לבדיקה לא נעימה והחלטתי להתמסר למען הסיכוי שאולי אמצא מתאים לתרומה. הצחוק הוא שהבדיקה היא בסך הכל דגימת רוק. כשהודיעו לי שאני מתאים לתרומה הייתי בשטח ובלי טלפונים. זה היה בשבועות המתקדמים של הטירונות. אחרי שחזרנו המפקד שלי אמר לי להדליק את הטלפון כי אמא שלי מחפשת אותי. היא אמרה לי להתקשר ל'עזר מציון' כי נמצאתי מתאים לתרומת מח עצם. לא היה לי ספק שאתרום - כאשר אתה מבין ש'נבחרת' כדי להציל למישהו את החיים אתה נדהם. זה לא משהו שקורה בכל יום".
"המפקדים נתנו לי לצאת לכל הבדיקות בלי בעיה, אפילו שזה יצא לעתים על ימים בטירונות יחידה. גם התרומה עצמה התבצעה בתחילת המסלול ביחידה, ונתנו לי תמיכה מלאה בתהליך גם בהתחשב בעובדה שזה כרוך בלהפסיד ימים בהכשרה", הוסיף.
מהרגע שתרם, ע' מספר שבכל חודש-חודשיים התקשר כדי לבדוק מה מצב התרומה שלו. "ניסיתי להשיג מידע, לוודא שהתרומה הצליחה ועברה בשלום", הוא אומר. "הקפדתי להתקשר כדי להיות בטוח שבאמת עשיתי משהו".
לדבריו, במשפחה שלו מייחסים ערך עליון לתרומה וההורים מחנכים לזה מגיל צעיר. "זה סוג של דרך חיים. חוץ ממני גם שלוש אחיות שלי תורמות שיער באופן קבוע ל'זכרון מנחם' החל מיום בת המצווה שלהן".
והאם אילנה מסכמת כי החינוך לתרומה נעשה באופן לא מכוון. "אומנם זה נמצא בבסיס הבית שלנו, אבל זה לא מתוכנן. זה פשוט משהו שקורה", היא אומרת. "אני מניחה שהילדים לומדים את זה מתוך הדוגמה האישית שלנו, ההורים. אני באמת מאמינה שדרך החיים האמיתית היא להפוך את העולם שלנו ליותר טוב. אחרת אנחנו פשוט צריכים להסתפק בלחיות בעולם פחות טוב. אז אולי לא כל אחד יכול לתרום כליה, אבל כל אחד יכול להפוך את סביבת החיים שלנו ליותר טובה".
"משפחת דרור היא משפחה מיוחדת במינה", אומרת ד"ר ברכה זיסר, מנהלת ומייסדת המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של 'עזר מציון'. "מדובר בצניעות וערבות הדדית שמייחדת אותנו כיהודים ומאפשרת לנו לסמוך על החברה ברגעים הקשים באמת".