יפעת ספיר. צילום: יואב דודקביץ'יפעת ספיר. צילום: יואב דודקביץ'
יפעת ספיר. צילום: יואב דודקביץ'
(יפעת ספיר. צילום: יואב דודקביץ')
למה ירושלים? "באתי בעקבות האהבה, נשארתי בגלל החיבור לעיר רב גונית, המכילה בתוכה מגזרים שונים, מסורות ואמונות של אלפי שנים".
עם מי היית רוצה לשבת לדרינק? "נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין. הנשיא העשירי מייצג את הישראליות במיטבה ומגלם באישיותו, חום אנושי, אהבת האדם וחיבור למסורת ישראל. הוא יסד את התוכנית 'התקווה הישראלית' בחינוך, שמטרתה חיזוק הממלכתיות, היכרות וביסוס השותפות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית. צוות בית הספר יצא למסע במסגרת התוכנית, הכיר וקיים דיאלוג מתוך כבוד, שותפות ושוויוניות עם האחר".
מה המקום הסודי שלך? "בית הספר שלי. כשנכנסים בשעריו מגלים עולם שלם, המכיל עושר תרבותי ומרקם אנושי מרתק וייחודי. ברגעים שאני מרגישה צורך להתמלא באנרגיות טובות, אני נכנסת לכיתות וזוכה לחום אנושי, אכפתיות ומילה טובה מהצוות והתלמידים כאחד".
מה הדבר הכי משוגע שעשית בעיר? "עזבתי קריירה צבאית מבטיחה ובחרתי בחינוך. כקצינת שלישות של חטיבת מילואים נתקלתי בתופעות של השתמטות, חוסר שיוויון בחלוקת הנטל ואף אלימות מילולית ופיזית כלפי המערך הסדיר. בחרתי בחינוך משום שבעיניי הוא הדרך ליצירת שינוי חברתי ותרבותי".
מה הכי גרוע כאן? "הקור הירושלמי. כאחת שגדלה בדרום הארץ לקח לי כמה שנים להתרגל לחורף הירושלמי ועם זאת למדתי לאהוב ולצפות למופעי השלג שהם בעבורי ימים של חג".
אז מה הלאה? "אני מאמינה שהחינוך המשלב לדתיים וחילוניים יפרח וישגשג, בעיר שחוברה לה יחדיו, שבה בליל של עדות ואמונויות חיות זו לצד זו. אין מנוס מללמוד לכבד ולהכיר האחד את השני".