מוצאי שבת, 21:00 בערב. בכיכר ציון נמצאים כמה עשרות של בני נוער, חברי המכינה הקדם צבאית ״חברותא״ הירושלמית שמתגוררים לא רחוק, בשכונת רחביה. יום קודם לכן, הם החליטו לעשות מעשה וליזום בספונטניות ערב זיכרון המתייחד עם 10 המכיניסטים, בני גילם, שנהרגו באסון בנחל צפית, למרות שבתל אביב כבר אורגן אירוע גדול והמוני. ״הרגשנו צורך לעשות ולארגן משהו, לא ידענו ממש מה יהיה ואם זה יעבוד ואם יבואו אנשים״, סיפר רועי זינגר, אחד מחניכי המכינה.
שעה לאחר מכן, זה כבר היה נראה אחרת לגמרי. העשרות הפכו למאות, ולקראת השעה 11 בלילה כבר יותר מ- 1000 בני אדם פקדו את המקום. ללא מערכת הגברה, ללא במה. רק מעגלים של נרות נשמה, ומסביבם מעגלים אנושיים של בני נוער, מכיניסטים וחברי שנות שירות. מסביבם, במעגלים החיצוניים עומדים עוד מאות - עוברי אורח, תיירים, סקרנים.
שקט מוחלט שורר בכיכר ציון - הכיכר שתמיד רועשת וידועה כמארחת הרשמית של ההפגנות בירושלים ושהרבה פעמים הופכת לסמל השסע בחברה הישראלית. את הדממה מפרה מדי פעם הרכבת הקלה שחולפת על פני הקהל. שיר מתנגן, ואחריו עוד שיר. צעירה עומדת ומספרת את הסיפור שלה. רוב הקהל לא שומע, אבל כולם שותקים. ברקע, המסך מקרין תמונות של אלה שכבר לא יחזרו, ובצדדים ניתן לראות את ״הפורשים״, אותם אנשים שפשוט קשה להם מדי להתמודד עם המעמד העצוב. בריסטולים גדולים הופכים לקיר זיכרון מאולתר.
שני צעירים ממוצא ערבי נראים סקרנים במיוחד. הם מנסים לטפס אחד על השני ולראות מה קורה במרכז המעגל, הם מצטרפים אליו.
ספק אם המארגנים, חניכי מכינת ״חברותא״, יודעים שהם הצליחו לעשות בירושלים משהו שכבר מזמן לא קרה. מה שכן, לערב אחד - הם הצליחו לאחד את כל התושבים של העיר המסובכת ביותר בעולם.
