כמו בכל ירושלים, גם ברחוב הערבי התחושה הדומיננטית בימים אלו היא הפחד. ההורים חוששים לשלוח את ילדיהם למסגרות החינוך, ומנסים להעסיק אותם בבית. אלו שמגדלים מתבגרים בני עשרה משתדלים לא להוריד מהם את העיניים לרגע, כשברקע עוברת חרושת שמועות על רכבי מתנחלים שיתכן ועברו בשכונה. התנועה ברחובות, בין אם זה בתוך השכונות הערביות או במרכז העיר, צומצמה למינימום ההכרחי – ואלה שיכולים להרשות את זה לעצמם לא יוצאים בכלל מהבית.
מה קרה למי שפרסם פוסט להרוג יהודים?
מי מציעה לירושלמים לא ללכת לבד ברחוב?
יוסוף, עובד ניקיון במרכז העיר, נוסע רק ברכבו הפרטי, ובשבועיים האחרונים הוא נוסע לעבודה והביתה ובחזרה – בלי שום עצירות בדרך. כשהוא נמצא במרכז העיר הוא נשאר במשרד ולא זז ממנו, חושש לצאת אפילו למכולת הסמוכה בשביל לקנות סיגריות.
"אני חושב שאם אני אתקל באיזה פעיל להב"ה, וזה יכול לקרות בכל יום, אחד יכול לצעוק 'מחבל' וישר ירו בי – בלי לשאול שאלות. אז אני יושב רק במשרד כי פה מכירים אותי ונחמדים אליי", אומר יוסוף.
גם הדיווחים הקשים לצפייה בטלוויזיה הערבית וברשתות החברתיות של מזרח העיר, שסוחפים אחריהם את הצעירים, מטריד מאוד את תושבי מזרח העיר, שחלקם חושש שהילדים יסחפו עם ההסתה ועם האווירה האלימה וילכו 'לעשות שטויות'.. "כשהם בבית ספר אני כל הזמן מתקשר למנהל שיבדוק שלא יצאו. ואחרי הצהריים כל שעה אני בטלפון עם אשתי לבדוק שהילדים בבית ולא יצאו החוצה", מספר אחד מהם.
מהדי, נהג מונית מעיסאוויה, לא עבד כמעט בכלל בשבוע האחרון. הזמן היחיד שבו יצא לעבוד לכמה שעות הוא ליל שישי, לדבריו בגלל שהוא יודע שבזמן הזה אין מתנחלים ברחובות והוא יכול לנסוע עם המונית שלו בבטחה. ביתו בעיסאוויה קרוב לכניסה לכפר, והוא מודאג שהמקום עלול להישרף כתוצאה מרימוני גז שיוצרים ניצוץ לאחר שנזרקים. "כל היום אני יושב במרפסת ולידי צינור", הוא מספר. "כשמתחילים העימותים בין הצעירים למשטרה בכניסה לכפר, איך שנופל רימון באזור אני רץ לכבות. גם ילדים שחוזרים מבתי הספר נקלעים לעימותים האלה לפעמים - היום רצו אליי לבית כמה ילדות בנות לא יותר מעשר, משתעלות מהגז שעף עם הרוח לאזור".
"אני לא מפחדת מהישראלים אבל אני כן מפחדת מזה שהם מפחדים ממני, ומפה הדברים יכולים להשתבש. כיסוי הראש שלי מפחיד אותם", מסכמת סטודנטית ערביה ממכללת הדסה.
