הנה זה מגיע. יום הזיכרון. העצב, הכעס והגעגועים היומיומיים נשפכים לתוך מערבולת קולקטיבית ולאומית. יתכן ותלכו לטקס בתיכון שלמד, אולי בתנועת הנוער, אולי לבית העלמין. ובטקסים ישירו את "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" ואתם תעצמו את עיניכם ובראשכם תהדהד הצעקה. הצעקה ההיא מקפיאת הדם שנשמעה מיד עם פתיחת הדלת. בין המילים הבוקעות מהרמקולים, יתפשטו בגופכם המחשבות הטורדניות: למה?! למה?! למה?! אילו רק היו עושים אחרת, אם רק הייתי מספיקה לומר לו, לו רק הספיק לראות את, ומה הייתי נותנת כדי שיחיה? כדי לראות אותו רק עוד פעם אחת? האם הייתי מוכנה לתת יד? שתי ידיים? עיניים? את חיי?
לוחם מספר על הנגמ"ש: "משקרים את החיילים"
לאחר הטקסים תחזרו לביתכם. יתכן ותבוא המשפחה המורחבת, החברים (בשנים הראשונות עוד באים), והבית ישחזר לרגע את ימי השבעה, רק בלי ההלם והבהלה. ואתם, בעודכם נקרעים מהשירים ברדיו ובעיקר בוכים, לקראת שבע בערב תיאלצו לנגב את הדמעות, לכבות את מתג הכאב, כי הגיע יום העצמאות. זהו, היה לכם מספיק.
הקלישאות הנשמעות ביום הזיכרון בכל נאום וכותרת בעיתון בסגנון "במותם ציוו לנו את החיים", "בזכות יקירכם, קיבלנו את עצמאותנו", מתפוגגות לאחר שעות ספורות, עם מטרי הזיקוקים וריח המנגלים. קשה לכם? תתמודדו! צריך לשמור על הזיקה! אבל האמת היא שלא יקרה כלום לזיקה אם ערב יום העצמאות ידחה ב-24 שעות, הדבר היחיד שיקרה הוא שהמשפחות תוכלנה לאסוף את עצמן מיום הזיכרון ואולי אפילו לנסות לשמוח ביום העצמאות. מדי שנה אנו מציינים את הזיקה בין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות - "משואה לתקומה", אז אם מתקיימת זיקה בטווח של שבוע, האם תיפגע בהבדל של יום?
בשנים לאחר שאחי נהרג, בעודי נערה, עם צאת יום הזיכרון הייתי יוצאת בלב כבד מהבית לחגוג עם חברי, כשהורי מעודדים אותי לצאת וליהנות. אנחנו, הם אמרו, נישאר בבית. הורי לא היחידים. במסגרת פעילותי בפורום להקדמת יום הזיכרון ביום אחד, דיברתי עם חברים רבים מארגון 'יד לבנים'. כל המשפחות השכולות איתן שוחחתי הביעו בפני את הקושי העצום שבמעבר החד בין שני הימים. כולם סיפרו שהם לא לוקחים חלק בחגיגות. אם שכולה אחת שכן נוהגת לחגוג עם המשפחה אמרה לי: "אין מה לעשות, צריך לשחק את המשחק".
אנחנו לא צריכים את יום הזיכרון בשביל לזכור, אבל הטקסים, השירים, הצפירה, הסיפורים, מטחי הכבוד, כולם מעצימים את העצב, והכל צף וגועש. ופתאום הכל נקטע. היו לכם 24 שעות לבכות. מספיק. תאספו את עצמכם, כי הגיע הזמן לשמוח. אבל זה לא עובד ככה. תנו לפחות יום אחד להירגע, להתאושש, לסגור את האלבומים, לייבש את הדמעות.
אני בטוחה שרוב ההורים השכולים, האחים והאחיות, האלמנות, הסבים והסבתות, היתומים, החברות, נשארים ספונים בבית. אם באמת בזכות החיילים והחיילות האהובים שלנו, שחייהם נקטעו, אנחנו כאן - אז לפחות תנו למשפחות להרגיש בנוח, להרים את הראש ולחגוג עם כולם, כי בתוך הכאוס הזה שאנחנו נתונים בו, התחושה של חגיגת קיומה של המדינה יכולה אולי טיפה לנחם. סמיכות שני הימים לא מאפשרת למשפחות השכולות לחגוג. אתם תחגגו, אנחנו ברשותכם נמשיך עוד קצת עם יום הזיכרון.
הכותבת היא אחותו של יובל הראל, שנהרג במלחמת לבנון וחברה בפורום להקדמת יום הזיכרון ביום אחד.