אחרי יותר משנה שבה הקהל ישב בבית, בתיאטרון החאן החליטו להשתמש בפטנט כדי לאפשר צפייה בהצגה חדשה בלי להתקהל ובלי לשבת. המחזה יוצג בתוך החללים ההיסטוריים של בית הנסן בירושלים, ושם יפגשו הצופים שחקנים שמגלמים בין היתר נפגעי צרעת, במקום שבו טופלו חולים עד לפני כשני עשורים. ההצגה הופקה בתמיכת הרשות לפיתוח ירושלים וקרן ירושלים.
מ'עזרת ישו' לבצלאל והרל"י
הצרעת היא אחת המחלות העתיקות והמפחידות ביותר. כבר בתנ"ך הקדישו קטעים שלמים לתיאור הנגעים שדבקו בעור האדם החולה וכפו עליו נידוי מהחברה. עם זאת, המילה צרעת שימשה לתיאור מגוון של בעיות רפואיות - מאזקמה ועד למחלות מין. בתקופה הרומית התפשטה מחלה שגרמה לעיוותים חמורים בעור. בעברית היא כונתה 'צרעת' ובלטינית 'לפרה'. בשנת 1873 זיהה הרופא והחוקר הנורווגי גרהארד ארמור הנסן חיידק שגורם למגפה ומופיע בריכוזים גבוהים מאוד בפצעי הצרעת. מאז מכונה הצרה הזאת 'מחלת הנסן', וזו כמובן הסיבה לכך שבית המחסה שבו גרו וטופלו הירושלמים שעורם התעוות זכה לשם 'בית הנסן'.
קפלן: "אני משנעת 120 איש בחלל בארבע קבוצות, וכולם צריכים להתחבר ברגע הנכון בסצנה הגדולה בפאטיו, ולהתפצל שוב לסצנות קטנות עד שיתחברו שוב לסיום ההצגה המשותף"
מתברר כי בעבר נהגו ירושלמים יהודים וערבים שלקו בצרעת לאסוף נדבות ולהתגורר ביחד בבקתות שהוקמו בצד הפנימי של שער ציון. בשנת 1865 תרמה אוגוסטה פון קפנברינק־אשרדן כסף כדי להקים בית מחסה לחולי צרעת, במבנה שהוקם שנה לאחר מכן מול בריכת ממילא. המקום, שכונה 'עזרת ישו', עבר ב־1877 למשכן חדש ונוהל בידי נזירות. לאחר קום המדינה הפך 'בית הנסן' לבית חולים ממשלתי, אבל בשל התפתחות הרפואה התמעטו החולים, ובשנות ה־80 התרוקן המבנה המיוחד בשכונת טלביה. בהמשך הועבר המקום לידי העירייה, וכיום מאכלסים את השטח הענק מוזיאון, מרכז ללימודי תארים מתקדמים של 'בצלאל', וכן המיזם לקולנוע וטלוויזיה של הרשות לפיתוח ירושלים.
ערבוב פחד ישן וחדש
יוצרי ההצגה 'חתונה בשעת מגפה' השתמשו בהיסטוריה המפוארת של המבנה העתיק והייחודי כדי 'להלביש' עליו מופע יוצא דופן שלוקח את הצופים אל שנות החמישים של המאה ה־20. אחת המטרות היא להמחיש את פעילות המקום לצד הדעות הקדומות והאופן שבו התקבלו בחברה הנפגעים מהמחלה המידבקת והמפחידה למראה.
ההצגה נשענת בין היתר על הפחד הקמאי שהיה לתושבי ירושלים מבית הנסן ומהחולים שאכלסו אותו. גם ההשוואה לנגיף הקורונה המסתורי ששיתק את העולם היא בלתי נמנעת, והקווים המקבילים של הפחד הישן והחדש, יחד עם המסכות שחבשו הצופים בהצגות הראשונות, מעניקים למחזה ריאליסטיות ורלוונטיות.
ההצגה, שתוכננה להיות מועלית לראשונה ב־15 במאי, נדחתה חמש פעמים בשל המהומות שהתקיימו בעיר בחודש האחרון. כמו הצרעת שפגעה בירושלמים ללא אבחנה בין הדתות, גם השחקנים במחזה הם ערבים ויהודים שמשקפים את המיקרוקוסמוס הירושלמי. החזרות נערכו בעיצומם של המבצע בעזה והמתיחות הבטחונית בבירה.
הצגה וריחוק חברתי
העובדה שההצגה בוימה בימי קורונה אילצה את היוצרים לחשוב מחוץ לקופסה כדי לקיים אותה תחת הגבלות הריחוק החברתי ואיסורי ההתכנסות שהיו אז. התוצאה היא אירוע לילי בסגנון הצגת התיאטרון הניו־יורקית המצליחה Sleep No More - הקהל מחולק לארבע קבוצות שכל אחת מהן מובלת על ידי שחקן שמהווה חלק מ’הצוות הרפואי’ של המקום.
התחושה היא של מסע פיזי בנוסף למסע הרגשי שעוברים בהצגה. הצופה מתהלך במסדרונות, אחרי הגיבור, מחדר לחדר, מקומה לקומה, ומחצר לגינה. בדרך - בחדרים וביניהם, מתרחשת ההצגה עצמה שבה פוגשים בין היתר סטודנט שאינו מאמין כי חטף את המחלה וזוג מצורעים, יהודי וערבייה, שהתאהבו במקום.
זהו מחזה שבו הצופה הוא חלק מהאירוע, לעיתים כאורח בשולחן המסובים, לעיתים כמסייע בטקס. לאורך כל הדרך המבקרים סקרנים לגלות מה יתגלה בפניהם בפנייה הבאה ולאיזו התרחשות הם יצטרפו, כצופים או כניצבים.
אי אפשר להמשיך
"אם יש משהו שהקורונה עשתה לי כיוצרת זו ההרגשה שאי אפשר כבר להמשיך את מה שעשינו עד עכשיו", מספרת איה קפלן, כותבת ומביימת המחזה. "הקהל שהיה סגור כל כך הרבה זמן בבית רוצה לצאת, לחוות ושיטלטלו אותו. הוא רוצה לעבור חוויה אקזיסטנציאליסטית. החיים לא ייראו לנו אותו הדבר אי פעם. היום אנחנו יודעים שהשטיח יכול להימשך לנו מתחת לרגליים בכל רגע, שהמציאות כפי שהכרנו אותה יכולה להיעלם – לשנה, לשנתיים או לתמיד.
"הרגשתי שהתיאטרון שלי רוצה להגיב על זה – בואו תראו משהו שאתם לא יודעים מה יהיה בו בעוד דקה. אתם לא בטוחים במקום שלכם, אתם לא יושבים על כיסא מרופד תחת מזגן, אתם לא יודעים מה יקרה לכם. הקהל שותה את זה בצמא, ומרגש לראות את זה. מטלטל ומסעיר גם אותי לחוות את זה ביחד איתם".
עבודת רגליים של שבוע וחצי
קפלן מסבירה כי ההצגה מורכבת בשיטה של הצגה בתוך הצגה - המצורעים המבודדים והמפוחדים, במטרה להתגבר על הרגשות הקשים, מעלים בפני האורחים־הצופים הצגה על פי הסיפור 'בשעת מגפה' מאת י"ל פרץ.
המחזה בנוי כך שכל קבוצה נחשפת לסצנות שונות, ובעצם מוצגים במקביל ארבעה מסלולים שונים של מופע אחד. ברגעי השיא מתאחדות כל הקבוצות לקבוצה אחת ונהנות מהצגה משותפת תחת כיפת השמיים. האירוע מלווה לאורך כל הדרך במוזיקה חיה בביצוע ארבעה נגנים.
"יצרתי שם חיבורים של פיצולים והתחברויות. היתה שם מתמטיקה מטורפת, עבודת רגליים של שבוע וחצי רק כדי לוודא שכל מהלך של כל גיבור יתחבר ברגע המתאים למהלך של הגיבור השני. אני משנעת 120 איש בחלל בארבע קבוצות, וכולם צריכים להתחבר ברגע הנכון בסצנה הגדולה בפאטיו, ולהתפצל שוב לסצנות קטנות עד שיתחברו שוב לסיום ההצגה המשותף", אומרת קפלן.
הביקוש המפתיע לכרטיסים
אחרי חמש דחיות נערכה הפרמיירה החגיגית בסוף השבוע שעבר. לא ברור אם זה בגלל הלוקיישן המסקרן, ההצגה יוצאת הדופן, או העובדה שלירושלמים נמאס לשבת בבית, אך העובדה היא שהכרטיסים לחודש וחצי הקרובים נמכרו מראש ואין להשיג עוד.
לעדכונים נוספים – חדשות ירושלים