מכונת האספרסו עובדת ללא הרף, המלצרים מתרוצצים בין השולנות, הבעלים דן גולדברג מסתובב בין הלקוחות כחולם עם חיוך גדול ומשחרר אנחת רווחה, אחרי חודשיים מסויטים. השבוע הוא פתח את המסעדה לקהל לראשונה מאז פרצה הקורונה לחיינו וזכה סוף סוף לראות את מסעדת 'תמול שלשום', הבית השני שלו, חוזר לחיים.
"אני לא מאמין שאני נמצא ביום הזה. זאת ממש לידה מחדש. הבוקר כשפתחנו ממש רעדתי", אומר גולדברג בהתרגשות. בבוקר יום שני, שעות אחדות לפני פתיחת המסעדה, הוא עדיין היה מבוהל. "פחדתי שאנשים לא יגיעו. מצד שני, ידעתי גם שיכול לקרות ההפך ושבשעת הפתיחה אנשים רבים יעמדו בתור בחוץ, וגם זה לא קרה. אין התנפלות, הכל קורה באופן הדרגתי, וזה בסדר. לראות את המקום מתמלא שוב עושה לי טוב בלב ובנשמה. זה לא רק עניין הכסף, זה לראות את המקום חי. חודשיים וחצי המקום היה ריק, עם אבק וחתולים, ופתאום אני רואה אנשים יושבים, אוכלים וכיף להם. הם מספרים איך התגעגעו. זה כמו סם בשבילי".
אפריטיף: חוזרים מהחל"ת
מנהלת המשמרת דורי שמעוני רצה מהמטבח אל הקופה ודואגת שהכל יתקתק. "אנחנו בהתרגשות שיא", היא אומרת. "אנחנו חבר'ה צעירים שלא מתרגשים בקלות, אבל מה שעושה לנו את זה עכשיו זה לחזור לעבוד במלצרות. זה נשמע הזוי, כי הרי זאת עבודה זמנית, אבל האנשים מחוברים למקום וגם אחד לשני. כל הצוות חיכה לזה המון זמן וממש מתרגש לחזור. כל מי שמתחיל לעבוד פה מגיע בגלל העבודה ונשאר בגלל הצוות והאווירה".
גולדברג מספר שלכל 30 העובדים שהוצאו לחל"ת ניתנה האפשרות לשוב לעבודה. "היו עובדים שפשוט בכו. הם היו בלחץ אטומי ונאלצתי לעזור להם כלכלית כי הם לא יכלו לעמוד על הרגליים. לא היה להם איך לקנות אוכל עד שקיבלו את הכסף מהמדינה, וכמה כבר קיבלו. העובדים שלנו הם כמו משפחה", מצביע גולדברג על אחד העובדים, בעל מוגבלות שעובד במקום 20 שנה.
"יכולנו להסתדר בלעדיו, אבל לא הכל זה כסף. ברור שאם מחר הבנקים ילחצו ולא תהיה לנו ברירה זה יהיה סיפור אחר, אבל חשוב לנו למצוא את האיזון בין הרווח לבין הרגש החברתי. אצלנו זה תמיד יפנה לכיוון החברתי ופחות לעסקי, אבל לפחות זאת השאיפה".
מנה ראשונה: מצביעים בפה
את רצף השיחה קוטע צלצול הטלפון מפתח המסעדה. "אני מתנצל, חייב לענות. זאת בטח הזמנה", אומר גולדברג. אחרי כמה דקות הוא חוזר ובפיו הבשורה: "שני זוגות לפני חתונה הזמינו מקומות", הוא אומר בסיפוק. "מהבוקר כבר נרשמו ארבע הזמנות לאירועים במסעדה. אנשים מתקשרים להזמין מקום מראש. מרגש לחזור למה שאני מכיר ולהתחיל מחדש, ממש תענוג".
גולדברג מוביל אותנו לשולחן שבו יושבים אם ובנה ואוכלים יחד ארוחת בוקר. "זאת טלילה מגידון, חברה מאוד טובה שלנו", הוא מציג אותה, והיא מיד מספרת: "כאן חגגנו את הברית של הבן שלי דרור. היום הוא כבר בן 15. גם בר המצווה שלו נערכה פה".
"גם החתונה שלו תהיה פה, זהו, אין לו ברירה", צוחק גולדברג, ומספר שבני משפחת מגידון דאגו לבוא למסעדה שלושה ימים לפני שנפתחה וסייעו בהכנות, בנקיונות ובקרצוף המרצפות.
איילה קרייזל, אף היא לקוחה קבועה של 'תמול שלשום', התייצבה ביום הפתיחה ובאה לחזק את גולדברג. כמטפלת בתחום בריאות הנפש נהגה לארגן אירועים חברתיים ומפגשים שמסייעים לאנשים עם מחלות נפשיות להשתלב בקהילה. כעת היא מקווה לחדש אותם.
"היה לי חשוב לבוא היום, לעודד ולהרגיש את המקום, כי הזמנים לא ברורים. אם אנשם יצביעו ברגליים ובפה וישתתפו בערבי תרבות, זה יצליח. המקום הזה הוא בית חם להרצאות, להופעות ולאירועים חברתיים שקשורים לעולם בריאות הנפש. לכולנו חשוב שהדברים יחזרו להיות כמו פעם".
מנת ביניים: מפילים מחיצות
בפנים אנחנו פוגשים את ינאל ג'בארין, תושב אום אל־פחם, סטודנט לתקשורת ומדע המדינה באוניברסיטה העברית שמתגורר מזה שנתיים בירושלים.
"הייתי פה פעמיים בעבר ואני מרגיש שיש לי חיבור למקום הזה. הייתי פה בדייט ראשון עם החברה שלי ובחרתי את המקום כי יש בו משהו אחר, מרגש כזה. הייתי פה ביום חמישי שעבר ואמרו לי שהמקום ייפתח רק ביום שני והיה לי ברור שאבוא. אני פשוט אוהב להיות פה, לשבת על סלט וכוס קפה. זה מקום שמסמל בעיניי את החיבור לירושלים. יש הרבה בתי קפה באום אל־פחם, אבל של הרשתות, לא מקום מהסוג הזה".
ינאל רואה ב'תמול שלשום' מקום של מיזוג תרבותי. "כולם יושבים פה: דתיים־לאומיים, להט"בים, כל גוני החברה. חשוב לי להבין את העולם שלהם ושהם יראו אותי כערבי פלסטיני".
מיכל קורן, שישבה בשולחן הפינתי, שקועה בבלוק הציורים שלה, עברה במקום במקרה ונכנסה. "פשוט רציתי מקום לצייר בשקט, בכיף ובאווירה טובה", היא אומרת. "יש כאן שקט והמקום נראה מזמין ורגוע. אני נהנית להיות במקומות שעטופים במדפי ספרים", היא מוסיפה.
מנה עיקרית: מתגעגעים לדוד
ובחזרה לטלילה. היא מגיעה לכאן כארבע פעמים בחודש בממוצע. השולחן הקבוע שבו היא יושבת הוסט מעט פנימה בשל הוראות הריחוק החברתי. "אני בדרך כלל קוראת ספר שירה, אוכלת משהו וכותבת מכתב לדוד. והוא איננו עכשיו, אין מי שיקרא. בעיקר חסר שדוד לא פה עכשיו. הוא היה חבר נפש וגם שכן שלי", היא מתמלאת עצב ודמעות נקוות בעיניה.
דוד ארליך, מייסד 'תמול שלשום', הלך לעולמו בשיא התפרצות הקורונה לפני כחודש וחצי ממה שנראה כמו דום לב. "כשבישרו לי שהוא מת לא האמנתי, זה היה נורא", אומרת טלילה. "הראיתי לבני דרור את הטלפון ושנינו צרחנו ממש. דוד היה מאוד לחוץ ממה שקרה לעסק בקורונה, הלך עם הראש באדמה. ראיתי אותו כמה ימים קודם לכן. הוא היה ממש חיוור. שאלתי אותו מה קורה איתו, והוא אמר: 'הרבה צרות. תראי איך המקום ריק'. תמיד דיברנו איך נמשיך להיות שכנים עד גיל תשעים".
מותו של דוד הנחית הפתעה מרה על כל הצוות, וגולדברג, שהיה שותפו הצמוד לעסק ב־23 השנים האחרונות, עמד מול מכה דו־ראשית. לא זו בלבד שאיבד את חברו הטוב, אלא גם מצא את עצמו לבד בתוך אסון כלכלי, משייט בספינה רעועה שמאיימת לשקוע במימי הקורונה. מהר מאוד הוא הבין שעליו לאסוף את עצמו, לאחוז בהגה ולנווט.
"דוד הוא נפגע הקורונה הראשון בישראל שלא מת מהמחלה עצמה אלא מתופעות הלוואי שלה. אין ספק בכך. המקום הזה אף פעם לא נסגר, נשאר פתוח בכל מצב, גם בפיגועים ובימי השלג הקשים. במסעדות - אם אין הכנסות הנפילה מהירה וכבר אין לך סיכוי. הלחץ היה אדיר. אתמול ישבתי במשרד ובכיתי כי אין לי עם מי לדבר, חסר לי החבר לעסק שאיתו אני יותר מ־20 שנה. תמיד ריכלנו על ההורים המבוגרים שלנו, תמיד היה ה'ביחד' הזה, ופתאום, יום לפני הפתיחה, ואין טלפון מדוד. זה גמר אותי. אני מודה שמאוד קשה לי לא לשמוע את הקול שלו, לא לראות את הכובע שלו. זה משהו שאני צריך ללמוד לחיות איתו. מצד שני אני חייב להיות אופטימי כי דוד לא היה רוצה שהמקום ייסגר או ייפגע".
חלוקת התפקידים ביניהם היתה ברורה והם השלימו באישיותם האחד את השני. "אני הייתי יותר מאחורי הקלעים, עוסק בניהול החשבונות והתפעול. דוד היה הרוח של המקום, מארגן את האירועים הספרותיים והשיווק. הוא היה מסתובב בין הלקוחות, יושב ומדסקס איתם. הוא גם היה זה שקיבל לעבודה עובדים חדשים, אבל אם היה צריך לפטר זה היה מופנה אליי, אל ה'איש הרע'".
ולקינוח: מתניעים מחדש
במעלה המדרגות גולדברג מזהה את חברתו הקרובה של דוד ואם ילדיו, תמר באום, ומחבק אותה. "סגירת המסעדה בקורונה ישבה על מתח מצטבר אצל דוד. הוא כמובן מאוד דאג מכך שהמסעדה נסגרה בבת אחת. באישיות שלו הוא מאוד משך אליו אנשים. הוא לא חיפש כסף אלא את הקשר עם האנשים", מספרת באום.
"אני חי את היום ואת מה שיקרה בעוד חודש מבחינה כלכלית", אומר גולדברג. "אני בוכה יותר על חברים שהעסקים שלהם לא נפתחו או פשטו רגל. היום אני לא מאמין במדינת ישראל. נפגעתי מההתייחסות ואני המום מהאופן שבו משחקים בעצמאים. עד היום לא קיבלתי שקל. אני מחכה, וגם אם ישלמו, זה גרושים יחסית לצורכי המסעדה. מענק הפעימה השלישית? אמרו לי שזה בבדיקה, זה בהתניות, בכפוף להיעדר חובות".
אז איך צפים על פני המים?
"לקחתי כסף מאמא שלי ומאח שלי כדי לחיות במהלך החודשיים האלה. בזכות הצלחת גיוס ההדסטארט שעשינו הצלחנו לשלם לספקים ולפתוח את המקום מחדש. זאת האמת. אנשים חושבים שאתה נוסע בג'יפ ושהכסף זורם לך כמו מים. ממש לא. כיום עסקי המסעדנות מאוד בעייתיים, קשים לתפעול ולא רווחיים. מי שעוסק בזה עושה את זה כי הוא אוהב לארח. אני אוהב לשבת בבית הקפה שלי ולראות את העציצים צומחים ואת המלצרים עובדים".
מדברים על גל נוסף של קורונה.
"אם יסגרו אותנו שוב זו תהיה מכת מוות. אני משתדל שלא לחשוב על זה. אני באמת לא יודע מה יקרה, אין לי מושג. ברור לי שהמדינה לא תיחלץ לעזרתי. הכל ייפול על העצמאים".
הגעגוע לדוד לא מרפה. "גם עכשיו, בעודנו מדברים, אני רואה אותו לידי, זז מפה לשם, יושב בשולחן הפינתי שהוא אהב. זה מדהים שהוא לא פה. אני מקווה ששום דבר לא ישתנה. אירועי התרבות יימשכו, יעזרו לי לארגן אותם, ואני מקווה שנצליח להחזיק כלכלית. זה הדבר היחיד שמפחיד אותי. הרוח שלו חיה פה, ואני בהחלט הולך להמשיך לפעול לפי הרוח הזאת".
