סגן ניצב דקר אשל, קצין מבצעים במוריה, עבר במהלך שישי ושבת שתי הפגנות בבלפור. פלא שהוא כמעט לא מוצא זמן לאכול או לישון יותר מכמה שעות בין שבת לראשון? אבל מה שבאמת כואב לו הוא המשפט מבנו בן העשר, שציפה ללכת לבריכה: "אבא, אתה מבטיח הבטחות ולא מקיים".
יום חמישי
03:00: אני מתעורר לשיחה כואבת - אביו של קצין המבצעים שעובד עימי נפטר. מצד אחד אני מתחיל לחשוב כיצד ניתן לסייע ולתמוך בו, ומצד שני איך לארגן הלוויה שעתידה להתקיים תחת תנאים מחמירים בעקבות התפשטות נגיף קורונה.
יום שישי
11:00: מגיע להלוויה של אביו של חברי ליחידה. לאחר סיומה אני לא מצליח למצוא זמן לאכול. חייב להתחיל מיד לטפל בסידורי האבטחה של הפגנת צהרי שישי בבלפור. קודם כל אני רץ לתדרך את הכוחות בשטח. לאחר מכן דואג שקצין הניהול יתייצב עם הרכב של המים והאוכל, ותוך כדי זה חושב על כך שגם אני בעצם רעב.
חוץ מהטיפול בהפגנה יש עצורים שנעצרו במהלך הלילה. אני צריך לדאוג שיגיעו לבית המשפט בזמן ושיקבלו את מלוא הזכויות המגיעות להם, בנוסף יש מה שנקרא 'אירועים מתמשכים'. הכוונה לנעדרים בסיכון או חוסים שנמלטו ממוסדות וצריך להפעיל אמצעים כדי לאתרם. בזמן הנסיעה אני משוחח עם מפקד התחנה לסגור את נושא ההפגנה, מתעדכנים אם נכנס מודיעין חדש, מבצעים הזמנת גידור, דואגים להקצאת כוחות מהמרחב. ורק אז מאשרים את התוכניות האחרונות אצל מפקד המרחב, ואני מתחיל להתקדם לרחוב בלפור עצמו. בין לבין אני מנסה להיזכר מתי עשיתי קניות לבית בסוף שבוע. בשבועות האחרונים אני מנסה ללכת לסופר באחד מימי החול, אני יודע שלא אוכל להגיע אליו עם לוח.
15:00: תחילת התארגנות בכיכר פריז, הצבת כוחות, פריסת מחסומים לקראת המחאה.
20:00: לאחר חמש שעות, בהנחה שאין אירועים חריגים, המחאה מסתיימת. אני מתגורר ברמת גן ומגיע לבית בסביבות השעה 21:00, כאשר כל המשפחה כבר בעיצומה של ארוחת השבת. אני מותש ועייף מההפגנה ומצטרף רק לסוף הארוחה. בשבועות האחרונים זו המציאות. אבל בגלל שלא הספקתי להיות עם הילד שלי, אני משחק איתו במשחקי קופסה והולך לישון מוקדם יחסית, גם כדי לצבור כוחות להפגנה של מוצאי שבת.
הדבר הכי כואב לי הוא המשפט שאומר לי בן נוסף (בסך הכל יש לי שלושה): "אבא, אתה מבטיח הבטחות ולא מקיים". צודק. הבטחתי לו שנלך לבריכה ולים, אבל אין לנו זמן. חופשה אמיתית עם המשפחה, על זה כרגע אפשר רק לחלום.
יום שבת
06:00: בדרך לבית הכנסת. לאחר התפילה אני מתיישב לאכול ארוחת בוקר וחוזר לנוח. חייב לצבור כוחות לקראת הלילה.
15:00: יציאה מרמת גן לכיוון ירושלים. במהלך הנסיעה מקיים שיחות עם גורמי המודיעין אם נכנס צפי חדש ו/או מידע רלוונטי לקראת המחאה שתתקיים בלילה.
17:00: מקיימים תדריך עם הגורמים הרלוונטיים לקראת תחילת ההפגנה, שבמוצאי השבת האחרונה היתה גדולה במיוחד.
18:00: גמר פריסת הכוחות. מציבים מחסומים ואמצעים בשטח לקראת תחילת הגעת המפגינים הראשונים.
21:00: שוטרי האגף הלוגיסטי מחלקים לנו את האוכל בקופסה שנקראת 'ארוזית'. אני תופס איזו פינה שקטה, אוכל כמה דקות וחוזר לפקד על ההפגנה. אה, כן – וכאשר כבר אי אפשר להתאפק אני רץ לשירותים.
03:00: המחאה בבלפור מסתיימת. מקיימים הערכת מצב קצרה בשטח ואני יוצא לכיוון הבית. מדליק את המזגן ברכב על העוצמה הגבוהה ביותר על מנת שלא אירדם בנסיעה, עוצר בחנות הנוחות בשער הגיא כדי לקנות קפה ומגיע הביתה בארבע לפנות בוקר.
יום ראשון
08:00: בדרך כלל אני מתעורר בשעה הזו. כך שבין שבת לראשון יוצא לי לישון ארבע עד חמש שעות. ביום ראשון השבוע מפקד המחוז התקשר ומעדכן שהוא קבע חופשים לחלק מהקצינים שנמצאים בפעילות שוטפת מזה מספר שבועות בהפגנות. זה יסייע לשמר את הכוח לאחר עבודה כמעט רצופה. טוב, מובן שגם בחופש מקבלים שיחות דחופות – הרי זה חלק מהמחויבות כקצין משטרה.
האחות משערי צדק שמטפלת בחולי קורונה
נועה כץ מגלה כי היא לא מעיזה לשתות לפני הכניסה למתחם החולים בנגיף. היא יודעת שלא תוכל ללכת לשירותים במשך שעות. חושפת את הלו"ז הבלתי אפשרי. ונזכרת ברגע הקשה ביותר - הבן שרצה להיפרד מאימו, אך היא נפטרה רגע לפני שהספיק ללבוש את ציוד המגן.
יום חמישי
15:00: יוצאת למשמרת ערב אחרי שעזבתי בעל עם מיגרנה ושלושה ילדים. משתדלת לפחות לפנות מדיח ולמלא שוב כדי להקל קצת את העומס בבית לפני שאצא. אין טעם להתקלח שוב לפני העבודה, גם ככה אלבש עוד מעט סרבל ואזיע כל כך שלא יהיה זכר למקלחת. מגיעה לעבודה, מזדרזת להחליף למדים כדי להיכנס בזמן ליחידת טיפול נמרץ קורונה. כל עוד הצוות שמחליף לא נכנס אלו שבפנים אינם יכולים לצאת. והכי חשוב: לרוץ לשירותים להתפנות, כי הפעם הבאה שתהיה אפשרות כזו תהיה בעוד כמה שעות. איך מתמודדים עם זה? פשוט לא שותים.
נכנסת ליחידה. מקבלים משמרת. מוסרים מידע חיוני על כל חולה, והנה זה מתחיל. במחלקת הקורונה הכל יותר מסורבל. קשה לראות דרך משקף המגן, מגרד בתוך המסכה, שערה נדדה מאחורי האוזן לכיוון העין ומטריפה אותי, אבל לעולם לא נוגעת, לא מזיזה. נושמת, סוגרת עיניים ומנסה להתעלם. בסוף התחושה חולפת ואפשר להמשיך.
20:00: חמש שעות בתוך המחלקה. המדינה רוחשת וגועשת מהפגנות, אבל אנחנו כאן כמו בחליפת צלילה. הכל נראה ומרגיש ומתנהל שונה. אחרת. כאן הניתוק כל כך מוחשי. ברגעים כאלה גם מתחת למסכה ולמשקף רואים את העוצמה של האנשים ואת המחויבות שלהם למטופלים. זה הדבר שנותן לנו את הכוח.
23:30: זהו. מסיימת משמרת, אבל עוד אי אפשר ללכת הביתה. קודם צריך להתקלח. החשש שאני אביא איתי קורונה גורם לי להתרחץ בסבון האדום האנטיספטי, המוכר לכל איש צוות. סוף סוף מגיעה הביתה. השעה כבר 00:15. המשמרת הסתיימה כבר לפני שעה ורבע, ואני גרה עשר דקות מבית החולים, אבל הזמן שלוקח להוריד את החליפה ולהתרחץ הוא רב. נכנסת למיטה המבורכת, אבל אז הבן הקטן שלי בן החמש מתעורר ומתקשה לחזור לישון. לא נורא, עוד כמה דקות וגם אני אירדם, במיטה שלו כמובן.
יום שישי
14:00: בעלי והילדים נוסעים לארוחת ליל שבת אצל חמותי. חוגגים שם שני ימי הולדת לאחיין מתוק וגיס. לי יש משמרת ערב שמתחילה בשעה 15:00, אחזור הביתה בערך בחצות ולכן אחמיץ את הכל. קצת חשה צער, בייחוד שהמשפחה נוסעת ואני נשארת לבד בבית. נכון, סוף סוף שקט, אבל זו תחושה משונה מאוד. בית שקט וריק. אני מסיימת לסדר את הבית, אוכלת משהו ויוצאת לעבודה.
15:00: יאללה. מתחילים. הפעם ביחידת טיפול נמרץ הרגילה. מוזר ומשחרר כאחד. כותבת דיווח במחשב עם ידיים חשופות. אחרי שכל כך התרגלתי להסתכל מבעד למשקף מלא אדים ולכתוב עם ידיים עטויות שתי שכבות של כפפות, זו הקלה לא קטנה.
יום שני
07:00: מתייצבת למשמרת במחלקת הקורונה. אחרי כמה שעות של עבודה רצופה אני חייבת להתאוורר. לא יום פשוט. היו לנו שני חולים קריטיים. אחת לצערי נפטרה לבסוף. בנה הוכנס להיפרד ממנה, אבל היא נפטרה דקות קודם לכן, כאשר היה בחוץ ועדיין היה עסוק בלבישת חליפת ההתמגנות.
הוא נכנס לזמן קצר, שהה לצד אימו המתה ויצא. זו אחת החוויות הקשות בשבילי. עוברת על הווטסאפ, כמות אינסופית של הודעות. הילדים חיפשו אותי מספר פעמים. עדיין קשה להם לקבל שאני לא יכולה לענות כשאני בתוך היחידה מטפלת בחולים. אני מסבירה עוד פעם ופשוט מקשיבה. עוד מעט אלך הביתה. סוף היום.
