ד"ר קובי חביב בקושי ישן בלילה. הוא שולח מיילים ותזכורות לעצמו ומשתף את המשפחה בסיפורים, באירועים ובדילמות הקשות. ככה זה כשאתה, ככל הנראה, היחיד בארץ שמונה לתפקיד מנהל בית חולים באמצע המלחמה בקורונה. וככה זה כשאתה מוצא את עצמך אחראי על הקשים שבחולי הקורונה בארץ. אז למה הוא לקח את התפקיד? האתגר הגדול, אבל גם, כך הוא מגלה עכשיו - בגלל שאשתו, יעל, נזפה בו והסבירה לו כי מדובר בשליחות.
ואם לא היה מדובר באתגר כה קשה גם כך, הרי השבוע הוא הפך למאתגר עוד יותר: ב'הרצוג' נפתחה מחלקה ייעודית למטופלים שנפגעו קשה מהווירוס ואינם מצליחים להיגמל ממכונת ההנשמה.
"אנחנו מותחים את הצוות שלנו כל פעם יותר. לפעמים יש קבלה של 20 חולי קורונה ביום, וזה המון. הצוותים נשחקים ואנחנו צריכים לזהות אותם ולטפל בזה באופן מיידי. יש עובדים שלקו בפוסט טראומה. אנחנו כל הזמן נמצאים במספרים גבוהים של אשפוז. אני צריך כל הזמן לשמור ולהרגיע את הצוות, וגם להסיט צוותים אל מקומות הלחץ. אני יוצר ככה לחצים במקומות אחרים, אבל כל הזמן בודק שזה לא גורם להקרסה או לנזק לאותן מחלקות".
"כמו בצבא"
במהלך שירותו הצבאי היה ד"ר חביב הרופא של סיירת מטכ"ל והשתתף בפעולות מבצעיות, ובהן הניסיון לחלץ את החייל נחשון וקסמן משבי החמאס. באותו אירוע טראגי הוא ניסה להציל את חייו של סרן ניר פורז, מפקד הכוח, שנפצע באופן אנוש וכל המאמצים להצילו עלו בתוהו. בהמשך השירות מילא מספר תפקידים בחיל הרפואה והשתחרר בדרגת אל"מ. אחרי שפשט את המדים כיהן כסגן מנהל בית החולים קפלן ברחובות. ב־15 בדצמבר החליף את ד"ר יחזקאל קן כמנהל המרכז הרפואי הגריאטרי הרצוג, שבו אגף שיקום, אגף בריאות הנפש ואגף הנשמה מהגדולים בארץ.
ד"ר חביב מפתיע ומגלה כי בהתחלה סירב לתפקיד החדש. "אשתי אמרה לי שאני צריך ללכת לבית חולים שכזה כי זו שליחות. אני ממש חששתי, אבל היא אמרה: 'איזה מין רופא אתה שאומר לא לסוג כזה של חולים שהחברה פחות מסתכלת עליהם ופחות מתעניינת בהם'. אז אמרתי: 'אוקיי. ננסה'.
"באיזה שהוא מקום התקופה הזו עשתה לי טוב, כי אני מרגיש עשייה אדירה. זה כמו מפקד בצבא. בחלק מהדברים חד־משמעית אני בהחלט מרגיש צבא, כמו בקבלת החלטות ובביצוען. גם בצבא - אתה יכול להגיד לחיילים שלך פעם אחת, מקסימום פעמיים, 'קדימה הסתער', והם יבצעו את המשימות בלי שאלות, אבל בפעם השלישית הם ירצו הסברים ותצטרך לשכנע אותם. חייל שאתה לא משכנע אותו ולא מאמין בהחלטה שלך לא יעשה את זה בפעם השלישית, לכן כל הזמן חשוב לי שהצוות יאמין במה שהוא עושה ובהחלטות. לא קל לשכנע את הצוות שבית החולים יכול לקלוט יותר מ־120 חולים ולפתוח עוד מחלקה. זו העוצמה וגם החולשה בלהיות מנהל, כי האחריות היא עליך ובסוף אתה צריך לקבל החלטה, ולא כולם יוצאים מסכימים או שמחים לעשות אותה".
לילה לא שקט
הוא מעיד על עצמו שהוא "ישן מצוין, ממש טוב", אבל השבועות האחרונים גרמו לשינוי. "בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מתעורר בחמש וחצי, אפילו בחמש. לפעמים אני רושם לעצמי כל מיני דברים כדי שאני לא אשכח וחוזר לישון. לפעמים אני כבר יודע שלא אצליח להירדם ומתחיל את היום. בזמן הזה אני קורא פרסומים ואקטואליה בנושא הקורונה".
ההחלטה לפתוח השבוע את המחלקה החדשה לא תרמה למצב. "מאז שפנו אלי ממשרד הבריאות בבקשה לעזרה אני לא ישן טוב. זו אחריות כבדה. ממש מתחננים בפניך. אומרים לך שזקוקים לעזרה, ואתה אומר 'כן, בסדר', ותופר את ה'בסדר' הזה תוך כדי.
"אני מרגיש כל הזמן שאני במרדף נגד הזמן. אני מסתובב עם המון פתקאות בכיס כדי שלא אשכח ולא אתבלבל. אני שולח לעצמי הודעות בטלפון וגם מיילים. לדוגמה, נהג שלח בדיקות מעבדה בצורה לא נכונה ואני אשוחח איתו על האחריות שיש לו על הבדיקות. דוגמה נוספת: אני רוצה שיהיה מענה מהיר יותר לטלפונים. כל דבר שעובר לי בראש אני כותב לעצמי כדי שלא לשכוח.
"ברגע שיש משימה שמתבצעת אני שמח מכל הישג קטן, מתרגש שקיבלנו מכשיר קטן לבדיקת גזים בדם, סוגר התמחות לרופא ומתמלא שמחה. אפשר לומר שאני נאחז בכל ההצלחות הקטנות האלה כדי להתקדם עוד צעד קדימה, צעדים קטנים, עקב בצד אגודל, וצעדים גדולים, כמו לקבל אישור מעיריית ירושלים לאכלס בניין חדש. עוד צעד ועוד צעד".
אתה מספיק לאכול?
"אני סוגר את הדלת קצת אחרי 12 בצהריים, יושב בחדר לבד ואוכל צהריים. תוך כדי אני קורא מיילים ולפעמים גם מתעדכן בווטסאפים מהבית ומדבר עם בני המשפחה. הארוחה נמשכת עשר דקות עד רבע שעה, לא יותר. אחרי זה אני יוצא החוצה".
יוצא אל התופת?
"אני לא מרגיש שאני יוצא אל תוך תופת. אני מרגיש עשייה ופעילות אדירה. זכיתי להיכנס לתפקידי בתקופה כל כך מאתגרת שאני יכול לתת מעצמי לצוות ולהראות מנהיגות ולקדם אותו. אני צריך להרגיש שיש לי בשביל מה לקום בבוקר ועם מה לישון בלילה, לחשוב על מה שאני הולך לעשות היום ומה אני מתכנן לשנות. בית החולים מלווה אותי כל הזמן, גם באוטו בדרך הביתה לכפר ורבורג (מושב הסמוך לקרית־מלאכי בדרום א.פ.). אני שומר לנסיעה הזו של 45 דקות את השיחות הארוכות שאין לי זמן לעשות אותן בעבודה.
"השבוע קיבלנו במשפחה כלב חדש חמוד ואני משחק איתו כשאני נכנס הביתה. אבל אני מודה שבתקופה הזאת אתה חוזר הביתה ויותר חושב על מה שקורה בבית החולים. אני מוצא את עצמי במקלחת חושב על בית החולים, וכמובן טלפונים - כל הזמן. מאוד חשוב לי לדעת מה קורה. אני מגיע לבית החולים לפעמים גם שבעה ימים בשבוע, חושב על איך לפתור בעיות, איך לסדר את היום, עם מי לדבר, מה פספסתי ואני חייב לעשות.
"מעדכנים אותי גם במהלך ארוחת הערב עם המשפחה. לצערי המשפחה שלי כבר מורגלת בכך שאני מקבל שיחות גם בבית. אני חושב שאני משתף את המשפחה הרבה יותר דווקא מאז שאני בהרצוג, באירועים, בסיפורים, בהצלחות, בדרמות. הרבה יותר מבעבר, אולי כי אני חושב שזה חשוב גם לי לשתף אותם. אני שמח להרגיש שהם שותפים. הם נותנים לי את הפידבק שאני צריך".
