כבר בכניסה לחדר המיון מרשה לעצמו פרופ' עופר מרין לדבר בצורה הכי ישירה שיש. המנכ"ל החדש של בית החולים שערי צדק החליט שאת הראיון איתו נעשה בסיור לכל אורך המוסד הרפואי, כשהמקום הראשון שאליו הוא לוקח אותנו הוא חדר המיון.
העומס ניכר, חדר ההמתנה מלא חולים, האחיות רצות מאדם למשנהו. אישה מובלת פנימה במיטה, כשחולה אחרת שוכבת על מיטה בפינת המסדרון הצר. המנכ"ל החדש עומד בצד, מביט במתרחש ואומר בגילוי לב: "אני מתבייש. זה מביך אותי. ביום שליבנו יהיה גס וזה יחלוף לידנו ולא נראה זאת - זה הרגע שאני הכי חושש ממנו. זה לא צריך להיות ככה. זה לא מכבד את החולים וגם לא אותנו כאנשי רפואה. מי שמגיע לבית חולים מגיע עם חולי רפואי ומצוקה נפשית, חוסר ודאות וחששות".
אז איך חדר המיון שלך ייראה בעוד שנתיים מהיום?
"הרצון והתקווה שלי הם שהוא יהיה כפול בגודלו. יש תוכניות איך לעשות את זה, לייעל זרימה של מטופלים, שיהיו פחות צפיפות ופחות זמן המתנה. אני דואג להיכנס לפה כל בוקר. זה נותן תמונת מצב טובה על מה שקורה בבית החולים כי לעיתים זה יכול גם לשקף את המצב במחלקות עצמן. אם אני אחשוב שזה בסדר שככה הדברים מתנהלים – זה אסון.
"שתי נקודות המצוקה היום הן המחלקות הפנימיות והמיון. מחלקות פנימיות זו בעיה לאומית. הן קורסות בארץ. שם מטופלים בעיקר אנשים מבוגרים. ישראל נותנת רמת רפואה טובה, אבל בשני הדברים האלה אנחנו מתחילים קצת לאבד את הכבוד שלנו".
עולה על מדים ורץ למחלקה
פרופ' מרין, מנתח לב, היה עד לא מזמן ראש מערך הטראומה בבית החולים. הוא החליף את פרופ' יונתן הלוי, המנכ"ל הקודם שכיהן בתפקיד 31 שנים. "לפעמים אני צובט את עצמי כשאני מהרהר למה אמרתי כן לתפקיד", הוא אומר בבדיחות הדעת בשעה שאנחנו עולים במדרגות ולא במעלית.
אנחנו בדרך לפגייה, כשלפתע עוצר אותנו אדם צעיר. "אשתי ילדה לפני חודשיים בן, ילד ראשון שנולד עם תסמונת דאון ובעיות לבביות", הוא מספר לפרופ' מרין. "אני בן 24, רק התחתנתי לפני שנה וזה נפל עלי באמצע החיים. אני ואשתי כל היום פה, ואנחנו מרגישים שהעזרה והדאגה של הצוות זה פשוט הצלה".
"אלה הרגעים של הסיפוק", אומר המנכ"ל החדש. "זה מייצג את מה שאני רוצה לראות בבית החולים שלנו. חשוב להגיד שרוצים להגדיל ולבנות עוד בניינים, אבל כשאני מסתכל קדימה אני לא מחפש להגיד שבעוד 15 שנה הבניין הזה יהיה פי שלושה בגודל. לא הכול זה מספרים, כי בסופו של דבר לשמוע מה שאמר האבא - זה מה שאני רוצה לתת".
את השיחה על החזון של פרופ' מרין קוטע צלצול הטלפון שלו. רוכב אופניים בן 17 נפצע קשה ונמצא באמבולנס בדרך לבית החולים. באינסטינקט של רגע הוא משיל את הז'קט המהודר, עוטה את חולצת הרופאים הכחולה, ובלהט של רופא מתחיל יורד במהירות במדרגות, תשע קומות בריצה. "למרות שיש מנהל חדש לחדר הטראומה, חשוב לי להיות פה כשפצועים קשים מגיעים, בכל שעות היום והלילה".
המנכ"ל מסתכל מן הצד, מקשיב, שואל שאלות, מנסה לתת לעובדים לנהל את האירוע בעצמם. "זה לא מובן מאליו שמנכ"ל מגיע לחדר טראומה", לוחש לי אחד העובדים.
התייעלות כן, פיטורים לא
לפרופ' מרין מחכה כאב ראש לא קטן בתפקידו החדש: גירעון בית החולים עומד על כ־50 עד 70 מיליון שקל בשנה, סכום שחלק ניכר ממנו מוקצה לתשלומי הפנסיה של העובדים. את המספרים הוא כבר מדקלם ויורה מהשרוול. "יש לנו הכנסות של כמיליארד ושבע מאות מיליון שקל בשנה", הוא מציג את הנתונים. "יש תשלום משכורות והוצאות שוטפות, חשמל אנרגיה וכו', וגם הוצאות לפנסיה של העובדים. הפער בין ההכנסות להוצאות הוא באחוזים בודדים של 5-3 אחוזים מהמחזור השנתי, והממשלה מכירה היום בזה שאף בית חולים בארץ לא גומר באיזון".
אך למרות הנתונים שהוא מציג, פרופ' מרין לא רגוע. "50 מיליון שקל גירעון לשנה אלה סכומים גדולים", הוא מסביר. "אנחנו מנסים למצוא מפתח סיוע ובזה אני עוסק כרגע. מנכ"ל לא יכול להיות קוסם ולעשות להטוטים ולסיים את השנה במאזן אפס במציאות של 2019".
אתה מצפה שהמדינה תכניס יד לכיס ותשלם על הפנסיות?
"כן. אם המדינה תחליט שהיא לוקחת על עצמה את האחריות על הפנסיה של העובדים, כמו בשאר בתי החולים בארץ, נוכל להגיע לאיזון".
קיבלתם התחייבות מהמדינה שהיא תעביר לכם את הכספים האלה?
"אנחנו במשא ומתן מתקדם עם האוצר לקבל את סכומי הכסף שמוכרים כגירעון שנכפה עלינו בגלל צורת המערכת הכלכלית בשערי צדק, ולכן אני מעריך שבשנה הבאה הגירעון יכוסה. אני מתחייב שהפנסיות לעובדים ישולמו. נקצץ בדברים אחרים הרבה לפני שנגיע למשכורות".
פרופ' מרין מדבר על הנחיצות שבקבלת סיוע כלכלי, אך עם זאת קובע: שערי צדק לא יקרוס ולא יהיו פיטורי עובדים. "האם אני עושה תוכניות התייעלות? מובן שכן. יש ועדות שעובדות על זה, אך בשום מקום המילה פיטורין לא עלתה ולא תעלה על הפרק בטווח הנראה לעין. ככל שזה תלוי בי, אני מתחייב שזה לא יקרה, וככל שאני מבין את המצב הכלכלי שלנו, אנחנו לא נקרוס".
למרות הגירעון, בקדמת בית החולים נבנה בימים אלה מרכז חדש שאמור להיפתח בעוד כשנתיים וייעודו טיפולים והקרנות לחולי הסרטן. "לפעמים אתה חייב להתרומם ולהסתכל מעבר לגירעון של השנה", מסביר פרופ' מרין. "אם אני אגיד, 'אני לא יכול להתפתח', אז בעוד כמה שנים המטופלים יהיו בבור. מחלת הסרטן היא המחלה המובילה כבר מספר שנים. אם אנחנו לא נחשוב קדימה איך לתת שירות לאוכלוסיית ירושלים, נתעורר בעוד חמש שנים כשאי אפשר לתת מענה בהקרנות. זה יפגע במטופלים".
הדסה? לא יריבות, תחרות
אם יש משהו שפרופ' מרין לא אוהב זה ההשוואות לבית החולים המתחרה – הדסה. "לא כל דבר שיש אצלם אנחנו צריכים להגיד, 'הנה, גם אנחנו עושים אותו'", הוא מציג את ה'אני מאמין' שלו. "לא הכול זה מספרים. המודל בעיניי זה להסתכל קדימה על פיתוח והרחבה בלי לשכוח את האנשים בדרך. זה האיזון הנכון. כשלמדתי רפואה לפני יותר מ־25 שנה ללא ספק היתה תחושה שהדסה הוא המרכזי והמוביל. מה שקרה במשך השנים הוא שהדסה שמר על מעמדו, אבל במקביל שערי צדק שינה לחלוטין את מעמדו. שלא יהיה ספק – אצלנו יש טיפול מקצועי ברמה בינלאומית. יש פה רופאים, מומחים ומנתחים ברמה סופר גבוהה".
אתה לא מרגיש שיש תחרות ביניכם?
"ברור שיש תחרות. לא נפלתי מהירח. אבל אני חושב שכולם לפעמים חוטאים בלהעביר את התחרות הזאת ליריבות. החובה האישית שלי היא לשנות את מערכת היחסים עם הדסה שתיכנס לאופי מאוד ברור של תחרות יפה ובונה ולא למשוך את זה ליריבות, כזאת שלפעמים מגיעה גם לתקשורת, מה שגורם לזילות של הרפואה. אני אערוף ראש של רופא שיבוא לחולה ויגיד לו משהו כמו 'אוי, איך טיפלו בך בהדסה'".
פרופ' מרין מביא כדוגמה אפשרות שהיתה לו להיכנס לעימות תקשורתי מול הדסה אך הוא בחר לוותר. "לפני כמה שבועות מת ילד בן שלוש מניתוח שקדים שבוצע בהדסה והסתבך", הוא מספר. "בארבע אחרי הצהריים באותו יום פתחתי את החדשות ואני שומע מבזק: 'בשערי צדק נפטר ילד לאחר ניתוח שהסתבך'. הדבר הזה לחלוטין פגע בנו, כי הילד לא נותח אצלנו, לא עבר שום הליך פה. שבוע לאחר הניתוח בהדסה הוא דימם והובהל לבית החולים הקרוב שזה אנחנו, ולנו לא נותר אלא לקבוע את מותו. ולמרות זאת - לא רציתי להוציא הבהרה שהילד נותח בהדסה. אני לא רוצה להגיע לקרבות אגו דרך התקשורת. אנחנו צריכים להיות טובים וישרים במה שאנחנו עושים".
תפעל לריכוך היריבות מול פרופ' זאב רוטשטיין מנכ"ל הדסה?
"כן. צריכים להסתכל אחד לשני בעיניים ולהגיד שיש לנו אחריות ראשונה למיליון איש פה בירושלים, אוכלוסייה מתבגרת, חולה, ולעשות את הכי טוב בשבילה. כי האחריות שלנו היא כלפי המטופלים ולא כלפי האגו של עצמנו".
תיירות מרפא? לא להגזים
יש עוד נושאים שנמצאים על סדר יומו של פרופ' מרין. אחד מהם הוא תיירות המרפא – מטופלים שמגיעים במיוחד לבית החולים כדי לקבל בו טיפול ומשלמים ממיטב כספם. "אני מודה שאצלנו זה לא מפותח", הוא אומר. "יש בתי חולים שנותנים לכך תשומת לב רבה וזה נושא כלכלי שאפשר להרוויח ממנו כסף. אבל אנחנו חייבים לתת את הצד השני של האיזון - היום מטופלים ממתינים במיון, לניתוחים, בטיפול נמרץ אין מקום. אסור לנו לחטוא כלפיהם. שאף אחד לא יתיפייף יותר מדי. בתיירות מרפא האנשים האלה באים ממקום עם כסף, הם לא מצפים להמתין במיון, ובהרבה מאוד פעמים הם באים על חשבון החולים הישראלים. תחשבי על המטופל שמשלם 70 שנה לקופת חולים ובסוף שמים אותו פה במסדרון. אם חלילה הוא יפתח דלת ויראה מישהו ממדינה אחרת בעולם שוכב בחדר מפואר, מה אני אגיד לו? האם אני אלך עם מצפון נקי? לעשות תיירות מרפא בצורה מצומצמת - כן, אבל להקצין וללכת עם שלטי חוצות וליזום הבאה של אנשים לפה? לא, גם אם זה טוב כלכלית".
פרופ' מרין חולק על כל מי שמנסה להצמיד לשערי צדק דימוי חרדי. "אני לא חושב שיש לבית החולים דימוי כזה", הוא אומר. "אני מתכנן לשמור על המסורת שהיתה נהוגה פה ב־117 השנים האחרונות מאז הוקם המוסד הרפואי. זה אחד האתגרים היותר יפים שיש וזה מתחבר לתפקיד שלנו בתור רופאים. אני רוצה שהחילונים, הערבים והדתיים ירגישו פה בנוח. וכדי שהדתיים ירגישו בנוח אני צריך ליצור אווירת שבת. שלא נתבלבל - אני אתן שירות לכולם בצורה שוויונית, גם למחבלים שמפונים לבית חולים. אבל אנחנו מדינה יהודית, אנחנו עיר הבירה של מדינת ישראל, ערכי היהדות הם ערכים שטבועים בנו, וזה לא משנה איפה אתה עומד בתוך הספקטרום הזה".