כמה פעמים יצא לכם לרקוד במסיבה שהתחילה עוד לפני שנולדתם? ב'בוגי' הירושלמי, או בשמו המלא 'בוגי – מוזיקה ותנועה', זה קורה ללא מעט אנשים בכל ערב של ריקודים. ליין המסיבות הזה, מינוח שהאיש שהבוגי הוא מפעל חייו מתנגד לו בתוקף, קיים כבר 22 שנים, כאשר אין שום סימנים לסופה של החגיגה בעתיד הנראה לעין. אפשר לומר שהבוגי הוא מעין חבל טבור בין ירושלים של שנות התשעים העליזות והתמימות יחסית, ובין ההווה המנוכר יחסית. נולד אז והיחיד שעדיין כאן. דווקא אותו ניכור של ימינו, הוא שמבליט כל כך את נוכחותו של הבוגי בין שלל האופציות שיש לירושלים הנוכחית להציע.
להתחבר לעצמך דרך מוזיקה
"הבוגי באמת יכול לחבר בין אנשים", אומר האיש שעומד מאחורי ה'בוגי', אבי אדרי. "זה משהו מאוד ירושלמי. זו עיר כל כך מורכבת שיש בה כל כך הרבה סוגים של אנשים, וההטרוגניות הזאת היא מקור היופי והקסם של ירושלים, אבל גם המקור למורכבות שלה. ב'בוגי' אנשים יכולים להתחבר בקלות. זה פשוט מאוד".
אדרי, 50, הקים את הבוגי בירושלים בשנת 1997 אחרי שחזר מקליפורניה, שם נחשף לסוג אחר של ערב ריקודים. מסיבה שבה האלכוהול, ההורמונים והמחשבה מה חושבים על האדם שרוקד האנשים סביבו, הם האחרונים לתת את הטון. מצד שני, במסיבה הזאת הכל הולך. "בשנת 97 אם הייתי אומר לאדם 'תנועה' הוא היה בטוח שמדובר רק בכבישים", אומר אדרי. "היום ילדים הולכים לשיעורי תנועה, יש מגמת תנועה באקדמיה, יש לזה מקום. בהתחלה קראנו לזה 'בוגי - מחול ותנועה' ועד שנשאר רק תנועה לקח הרבה זמן. הבוגי זה לא רק פורקן של יצרים כמו במסיבה רגילה, אלא הוא מחבר אותך למה שאתה דרך המוזיקה. לפעמים רואים בבוגי אנשים שרוקדים כאילו הם מקשיבים למוזיקה אחרת ממה שמתנגן בחלל".
אם לא יצא לכם להיות, ואתם מדמיינים עכשיו ערב ריקודים הזוי ומשונה זה אולי מעט נכון, אבל ברגע שאתם בתוך זה, פתאום נורא קשה לצאת. דווקא עידן מוזיקת העולם ששוטף את ישראל בשנים האחרונות שם את הבוגי יותר במיינסטרים. "כשהתחלנו, מוזיקת עולם היתה מאוד לא נפוצה ומה שהושמע בבוגי נחשב קצת 'ווירד', מוזיקה שאם אתה שומע אותה אתה 'אחר'", מסביר אדרי. "מה שהיה אלטרנטיבי הוא כבר לא ממש אלטרנטיבי, זו כבר גישה לגיטימית".
לאורך השנים ובשונה כמעט מכל מסיבת ריקודים אחרת שאתם יכולים לחשוב עליה, בבוגי תמיד היה תוכן במקביל למוזיקה. "אנחנו למשל, התחלנו את כל הנושא של קבלות שבת מוזיקליות. זה היה חדש בארץ ובטוח בירושלים. היו מגיעים אהרון פוירשטיין וחכם דוד מנחם, והיו מעבירים תוכן, משהו מעבר לבילוי", אדרי מספר. "כשהתחילה הפעילות בבית אבי חי בעשור הקודם, החלטנו לבנות תוכנית בית מדרש עם דוד מנחם שבה יוכנס לתוכן של הבוגי לימוד של טקסט, שמשולב או בתנועה או במוזיקה או ביצירה. אבל במקום שיהיה מישהו שמלמד, שיהיה היזון חוזר מהקהל. שכל אחד יביא את עצמו וביחד יוצרים משהו אחר לגמרי".
הבוגי שייך לַאנשים
אדרי נשוי ואב לשניים אך למרות ההצלחה לאורך זמן, הוא מצהיר כי מבחינתו מעולם לא היה מדובר בפרנסה. למחייתו הוא עובד כאחראי המיחשוב באזור ירושלים של אחד הבנקים הגדולים. "הבוגי מבחינתי שייך לציבור", הוא אומר. "האנשים הם מי שעושים אותו ואני רק מכוון את העניינים. בנינו את זה מלכתחילה כדבר קהילתי. שלוש שנים אחרי ההקמה רשמנו את הבוגי כעמותה וכיום כל מי שמתעסק בבוגי עושה זאת ללא תשלום חוץ ממוזיקאים או דיג'יים שמופיעים".
"בחמש או שש שנים הראשונות לא היו דיג'יים גברים בכלל", מספר אדרי. "המחשבה היתה של לבוא ממקום של הקשבה, לא שאני אומר שגברים לא מקשיבים, אבל פשוט לא היה אגו, אלא אינטרקציה בין הקהל למוזיקאים ולתקליטניות. אין ולא היתה במה או עמדה של דיג'יי כמו שהיתה באומן 17 למשל באותן שנים, אין מה שמפריד בין האומן לקהל. גם אין בבוגי ממש חוקים. אף פעם לא כתבנו שאסור להיכנס עם נעליים לרחבה - כתבנו שמומלץ לא להיכנס בנעליים. לא כתבנו לא להכניס אוכל אלא כתבנו שאפשר להכניס מים. הכל וולונטרי", הוא מנסה להסביר משהו מהסוד שהופך את הבוגי לשילוב יוצא דופן בין קהילתי לאורבאני. "לא ראיתי התנהגות חריגה אחת בקושי בכל השנים. אולי חמש פעמים מתוך מאות ערבים ראיתי מישהו שהדליק סיגריה בפנים. אתה פשוט נדבק בזה, אבל כשאומרים "אסור", זה דופק את העניין.
אלמנט נוסף שנמצא בדי.אנ.איי של הבוגי הוא האקלקטיות המוזיקלית. "כל סגנון מוזיקה מושמע בבוגי במינונים הנכונים", מסביר אדרי. "זה דבר שמאפשר לכל אחד להביא איתו את עצמו לתוך המסיבה. אפילו חינכתי דיג'יים לקבל בקשות מהקהל. בזמנו דיג'יי דרוויש אמר לי: 'אני הולך להעיף לך את המסיבה לשמיים', אמרתי לו: 'לא תודה'. רציתי שיהיה דיאלוג בין הדיג'יי לקהל ולא "מופע". היום אני יותר משחרר כי כבר נבנה משהו, אבל בהתחלה הייתי די קשוח בקשר לזה. באלפיים ושש או שבע עשינו בוגי פורים עצום בבנייני האומה והגיעו כ-2800 איש. עדיין האינטימיות והקרבה הורגשו, זה לא היה מנוכר".
פורים, הוא החג הלאומי של הבוגי, שמתהדר בכל שנה במסיבה מהמרשימות שמתקיימות בירושלים. גם השנה מתכננים שם אירוע יוצא דופן. "פורים מוציא אותנו מהמסגרת, ונותן לגיטימציה לכל מה שלא עושים כל השנה", מסביר אדרי. "לפני עשר שנים בפורים, ניסיתי קטע של פתאום לשים שיר חסידי באמצע הערב. זה העיף את האולם, זה היה כמו להוריד איזה משהו גדול מהתקרה. החג הזה נותן לגיטימציה לחריגות, למה שיוצא מן הכלל, כמו הבוגי".