כתבה: אלינור לוגסי.
איך הכתיבה נכנסה לחייך?
היה לי קשה בבית ספר מבחינה חברתית ולא כל כך הבנתי את החומר הנלמד, ככה מצאתי את עצמי מתבודדת וכותבת, לא הצלחתי להבין מוסכמות חברתיות ואיך אפשר לתקשר עם אנשים, הכתיבה שיחררה אותי, גרמה לי להסתכל על עצמי ועל אחרים באופן שונה.
את כותבת רק שירים?
בעיקר שירים, וגם אולי סיפורים קצרים שעדיין נכתבים בסגנון שירה.
השירים שלך מאוד עמוקים ומעט כואבים, האם הם נכתבו רק על הקושי בבית ספר?
זה היה מעבר. לעיתים מאוד קשה לי לתקשר עם אנשים, אז הייתי מוצאת את עצמי יושבת איתם ומבקשת שיספרו לי סיפורים אישיים שלהם, ואז הייתי כותבת את הסיפורים שלהם דרך השירה שלי. האמת היא שרוב השירים שנכתבו הם על אחרים, מעט מאוד עליי. זה עוזר לי להכיר אנשים יותר טוב, וזה עוזר לי ותורם לי בחיים האישיים שלי.
אז הכתיבה תרמה ועזרה לך?
מאוד, אני מרגישה שזה עוזר לי להכיר ולהבין אנשים יותר טוב ולהתחבר לרגשות שלי. הייתי נערה שהיה לה קשה מאוד להרגיש, הייתי בטוחה שרגשות הם חולשה. היום אני מרגישה אחרת, אם פעם לא הייתי מראה רגשות אפילו למשפחה היום אני מראה יותר.
היו לך אתגרים במהלך התהליך הזה?
האמת שהיה לי מעט מחסומי כתיבה, ולא האמנתי וסמכתי על עצמי, אז השארתי את השירים שלי במגירה, פחדתי שאנשים לא יאהבו אותם, ולא יקראו אותם. פחדתי שיראו מי אני באמת כי אפשר דרך המילים לראות את הבנאדם עצמו, וחלק מהשירים קשים ולא רציתי שישפטו אותי
איזה שיר את הכי אוהבת מתוך הספר?
אני מרגישה ש"שנאה עצמית" זה העבר יותר מדבר על העבר שלי, ו"בגינת אלוהים" זה איפה שאני נמצאת עכשיו בחיים שלי, במקום הנוכחי שלי.
למה החלטת להוציא את הספר?
במקום מסוים רציתי אולי שאנשים יבינו מי אני ולמה הייתי סגורה כל השנים האלה, הרגשתי שאני צריכה לתת לעולם את הדבר הזה. רציתי שיזכרו גם, כי אלו רגשות שצריך לזכור, וצריך להרגיש אותם. כתיבה משחררת הרבה דברים, אני מרגישה בכתיבה שעשיתי משהו טוב באותו רגע ובאותו יום, אני מרגישה שאני באמת ממצה את עצמי.
יש לך מסר לקוראים?
שכל דבר שאתה עובר, עוד אנשים עברו אותו והם הצליחו להתקדם הלאה ולא להתקבע מאחור. הדברים שאנחנו מרגישים וחווינו בעבר רק מחזקים אותנו יותר.
מסע באביב, מקבץ שירים כואבים, אך כאלה שגורמים לנו לחשוב ולפקוח עיניים. כתיבה יוצאת דופן וקולחת. אין ספק שזהו מסע, עבור הכותבת ועבור הקורא.
