בשנים האחרונות יוצא לי לפגוש לא מעט כותבים צעירים בתחילת דרכם, בסדנאות כתיבה שאני מעביר באוניברסיטה ובבתי ספר ברחבי הארץ. המשפט השכיח ביותר שאני שומע מהם הוא - "אני רוצה לכתוב את מה שעוד לא נכתב".
גם אני עד לפני לא יותר מדי שנים הייתי כותב בתחילת הדרך, ובדיוק כמוהם, גם אני רציתי לכתוב את הדבר הזה שטרם נכתב. הרבה זמן לקח לי עד שהבנתי בדרך הקשה שהכל כבר נכתב וכל הסיפורים שאנחנו מכירים הם וריאציות של סיפורים מהתנ"ך ומהמיתולוגיה היוונית.
את כל נושא הסיפור - גם אם הוא פרוש בספר עב כרס וגם אם הוא מובא בסרט באורך מלא - אפשר לספר במשפט אחד. קחו כל סיפור שאתם מכירים, כל ספר, סרט, מחזה וכו' ותשאלו את עצמכם על מה הסיפור, ותראו שאתם מצליחים לענות על השאלה הזאת במשפט פשוט אחד.
ואפשר לקחת את זה אפילו יותר רחוק, כי אם אתם שואלים אותי, אז לעניות דעתי, כל הסיפורים בעולם הם על גאולה או על מוות, ולפעמים על הגאולה שבמוות.
מה שאני בעצם רוצה להגיד בזה, וזה מה שאני אומר לתלמידים שלי בסדנאות הכתיבה, שהחלק הפחות חשוב הוא על מה הסיפור, החלק החשוב והמשמעותי באמת הוא איך לכתוב אותו.
החידוש הוא לאו דווקא בהמצאת הגלגל, אלא ביכולת לקחת סיפור מלפני אלפי שנים, שסופר אין ספור פעמים ולכתוב אותו כפי שהוא לא סופר מעולם.
במקרה הזה נוח לעשות את האנלוגיה בין סיפור לבין חיי אדם, כי לשניהם יש התחלה, אמצע וסוף.
× × ×
חייהם של כל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל, מתחילים ברגע הלידה ומסתיימים במוות. ההתחלה והסוף תמיד יהיו משעממים וצפויים, אבל בין נקודת ההתחלה לבין הסוף, חיי האדם - של כל אחד ואחד - הם עולם ומלואו, חידה שמשתנה מאדם לאדם, הם הסיפור המשמעותי.
זו הסיבה שאין לי בעיה עם ספוילרים. אם מישהו מספר לי מה קרה בסצנה האחרונה של סרט שטרם ראיתי, זה ממש לא יהרוס לי את הסרט ויגרום לי לא לרצות לצפות בו. אני לא רואה סרטים או קורא ספרים כדי לדעת מה עלה בגורלו של הגיבור. בסופו של דבר, ברוב המכריע של המקרים זו מתמטיקה פשוטה של חמישים-חמישים, או שהגיבור ייגאל או שהוא ימות. זה החלק הבנאלי והמשעמם של הסרט, אז למה שזה יפריע או יהרוס לי את הסרט?
מה שמעניין אותי זה מה קורה עם הגיבור במהלך הסיפור, מה הוא עובר בדרך, באיזה קונפליקטים הוא נתקל ואיך הוא מתמודד איתם, אם בכלל.
ואם נחזור לרגע לאנלוגיה בין סיפור לבין חיי אדם, ואשליך על עצמי את הטיעון הזה, אז מה שאני אומר בעצם זה שלא אכפת לי מהמוות שלי ומאיך אמות. כל עוד לא ימציאו פטנט חדש או משיח בן דוד יקפוץ לביקור, אז מתישהו אמות, זאת עובדה.
אכפת לי מאיך החיים שלי ייראו, ההחלטות שאקבל, הטעויות שאעשה, הכישלונות, האהבות, לאיזה מקומות אגיע וכו', כל מה שהוא בגדר חידה עבורי, כל מה שאצטרך לגלות בעצמי לאורך הסיפור שלי.
לא הלידה ולא המוות, החיים.
× × ×
הדבר הראשון שאני עושה כשאני תופס ספר, זה לפתוח אותו בעמוד האחרון ולקרוא את הפיסקה האחרונה. יכול להיות שזאת סתם שריטה שלי ויכול להיות שזה משהו קצת יותר עמוק, אני עדיין מנסה לברר את זה עם עצמי, את איך שאני תופס סופים. אבל בהרגשה שלי כקורא, הפיסקה האחרונה היא זו שתהווה עבורי הזמנה או אי הזמנה לקרוא את הספר, ולפעמים הרבה יותר מזה.
"הגיבור הזה הלך לתהום, הלך לבלי שוב, לאחר שזכה למחילה אור ליום ראשון - בן המלך האיצטגנין, הפרוקורטור החמישי, האכזר, של ארץ יהודה, האביר פונטיוס פילטוס".
(מתוך "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב, תרגום: פטר קריקסונוב, הוצאת ידיעות אחרונות).
תאמינו או לא, אבל כשקראתי את הפיסקה הזאת, לא רק רציתי להישאב לתוך הספר הזה, אלא ידעתי שאני מחזיק את הספר הכי טוב שאקרא אי פעם, ולא טעיתי. אבל השריטה הבאמת עמוקה שלי היא לגבי המילה האחרונה בספר, הרגע הזה שלסופר נגמרות המילים, הרגע שהוא הורג את הסיפור שהוא ברא.
אחת הסברות על פי היהדות היא, שאדם מת כשנגמרות לו המילים. אז אני מקווה שלא אמות בקרוב, כי יש לי עוד כמה דברים שאני עוד רוצה להספיק לעשות, אבל השבוע נגמרו לי המילים.
× × ×
במהלך השבוע האחרון כבר הכנתי את עצמי נפשית וערכתי רשימת שכנוע עצמי:
זה לא סוף העולם אם נרד ליגה.
יכול להיות שלרדת ליגה זה הדבר הכי טוב שיקרה לקבוצה שלי, שתתנקה מכל הבלגן של השנים האחרונות, שתבריא.
מגיע לנו לרדת ליגה.
אבל אחרי כל זה, כשסגרתי את עצמי בשבת בחדר וישבתי לראות את המשחק בעצבים מרוטים, הדבר האחרון שרציתי שיקרה זה שבסוף המשחק הקבוצה שלי תרד ליגה.
ובסוף המשחק היא ירדה ליגה, גם אם עדיין לא באופן רשמי, אבל השבת היא תרד ליגה. ולמרות כל עבודת השכנוע עצמי שלי, זה מדכא אותי באופן הכי עמוק שיכול להיות.
ואף על פי כן, בטוב וברע, בחיים ובמוות, בליגת האלופות ובליגה למקומות עבודה, תמיד היית ותמיד תהיי האחת שלי, אהבת חיי, הפועל תל אביב.
